מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי אריאלה כהן, הוריי עלו ממרקו בשנת 1950 בעליית הנער. הם היו בני 13 בלבד, ללא הורים או משפחה. הם נקלטו לקיבוץ "רחביה ואפיקים" שבצפון יחד עם ילדי המקום ופליטים בעיקר מאירופה (אחרי מלחמת העולם השנייה). הם התגייסו לצבא והחלו לבנות את חייהם בעיר "טבריה".

אבי עבד רוב שנותיו בחברת "סולל בונה" כמנהל עבודה  ועסק בבניית הארץ וכך נולדתי בטבריה בשנת 1958. ילדה בכורה להוריי שגרו במערבת הצריפים השוודים בטבריה. בשבת 1961 עברו הוריי ל"שיכון" בנהריה וכך גדלתי בנהריה של שנות ה-60, עיר קייט שקטה. עיר אשר שוכנת ליד הים, עיר של עירוב תרבויות המאופיינים כעיר אופנים וכרכרות צבעוניות המסיעות את המקומיים והנופשים ברחבי העיר.

בכיתה ד' בבי"ס יוספטל

למדתי בביה"ס ולשם הלכנו ברגל. אחת לשנה יצאנו לטיול שנתי במשאית שנקראה טיולית. בין היתר היינו נוסעים לעתלית – מחנה עולים , זיכרון יעקב – לפארק הברון וליקב , לחיפה לרכבת התחתית ולכרמל ולירושלים שם לנו ביה"ס בעיר. בהפסקות שיחקנו בחבל, קלאס, תופסת, גומי, חמש אבנים, מחבואים, מחניים, כדורעף וכדורסל. בכיתה ו', בשנת 1970, הוזמנה נציגות של ביה"ס בכוללת אותי, לבית הנשיא בירושלים לקבלת פרס. הנשיא היה זלדמן שז"ר (שניאור זלמן רובשוב), הנשיאה השלשי של מדינת ישראל, מפגש חד פעמי ומרגש. בתיכון למדתי בתיכון "עיוני" בעיר, אליו רכבה על אופניים ולא בהסעה ברכב.

הזוית האישית

סבתא אריאלה: "המפגשים בכיתה והסיפורים היו מאוד מעניינים ובעיקר תורמים להעמקת הקשר בין אביגיל נכדתי לביני . נאחל לילדים חיי יצירה, שיתוף פעולה, חברות ושלום . וכמובן תודה למורה אורית שהובילה את המפגשים בהמון רגש אכפתיות ואהבה מרובה."