מאגר סיפורי מורשת

נולדתי ב-1959 בעיר קדייבקה שבאוקראינה , אבי היה כורה פחם ואמי הייתה מורה לביולוגיה וכימיה.

כשהייתי בת חמש הורי בנו בית חדש ולמרות שלאבא שלי הייתה משכורת גדולה לא היה מספיק כסף לאוכל והדבר היחיד שאכלנו תקופה די ארוכה הוא ערבוב של מים, חתיכות לחם וכף סוכר. עם זה יכולתי להתמודד אבל, הייתה בעיה עם המים, הצינורות היו חלודים ולא היה נעים לשתות אותם. במרחק בערך קילומטר מביתי היה מעיין בין הרי שאריות פחם.

למרות שהייתי בת חמש הייתי חייבת ללכת כל יום להביא מים בכמות של שלושה ליטרים בפחית חלב מאותו מעעין, זה היה ממש קשה לסחוב את המים עד הבית ועוד בגיל חמש. במשך הדרך הייתי סופרת את המרחק עד הבית לפי עמודי החשמל.

בדרכי הביתה הייתי אומרת לעצמי "אם אני אגיע לעמוד הבא מבלי לעצור אני אקבל סוכרייה", זה היה החלום שלי באותו רגע, המשכתי בדרכי הביתה ובשלב מסוים עצרתי מותשת ועייפה וחשבתי "סוכריה לא שווה את כל העבודה הקשה הזאת, כשאני אגיע הביתה אמא שלי תתפור לי פפיון".

בסוף, כשהגעתי הביתה, הייתי כולי מותשת ועייפה וגיליתי ששער ביתי היה נעול והתחלתי לבכות, כל האבק נמרח לי על הפנים ואז אמי שמעה את הבכי שלי ופתחה את השער, צחקה ואמרה "איזה מלוכלכת את" כשנכנסתי הביתה אמא נתנה לי את הסוכריה שחלמתי עליה ואחר כך ראיתי שהיא תפרה לי שמלה בצבע תכלת ובנוסף היא תפרה לי סרט לשיער מהשאריות של הבד וכך התגשם חלומי הראשון.

כבר מאותו הרגע הבנתי שאם אני ממש רוצה משהו אני צריכה לעבוד קשה עבורו ואז יש יותר סיכויים שאקבל אותו מאשר שאשב, אשתוק ולא אעשה כלום. אולם אז לא יצא לי מזה כלום ובאותו רגע הבנתי שחלומי הבא יתגשם אבל אני רק צריכה להחליט איזו משימה אני לוקחת על עצמי כדי להגשים אותו.

כשהייתי בת חמש אמא ילדה את אחותי אירינה. הייתי צריכה לעזור לאמי ולשמור על אחותי. אמי הייתה מורה אז תמיד באו תלמידים לבקר אותה  ובכל פעם שבאו תלמידים לביתנו הייתי מתחבאת מתחת לשולחן כדי שלא יראו אותי וכך לא אצטרך לשמור על אחותי. מדיי פעם הייתי מזיזה את המפה ומסתכלת מה קורה מחוץ לשולחן והדבר הראשון שהייתי רואה זה שידת טלויזיה עם אגרטל הפרחים. את האגרטל הבאתי ארצה והוא נשאר אצלי עד היום וזה הדבר היחידי שנישאר לי מאמי ובגלל זה הוא כל כך חשוב לי.

באותה תקופה חלומי היה לגור אצל סבא וסבתא שלי כי רציתי שהם ישמרו על אחותי הקטנה. אז תמיד הייתי מדברת אל הפרחים שבתוך האגרטל ומבקשת שנעבור לגור אצל סבא וסבתא. בסוף באמת עברנו לגור אצל סבא וסבתא וכך עוד חלום אחד התגשם וזאת הייתה עוד הוכחה שאם אנחנו רוצים משהו אנחנו יכולים לקבל אותו.

אצל סבא וסבתא התחלנו חיים אחרים לגמרי, למדתי שצריך להפריד בין הכלים של הבשר ובין הכלים של החלב. לפני פסח ניקינו את הכלים בחול ואז היינו הולכים לנהר, שמים את הכלים ברשת ושוטפים אותם מכל החול בהתחלה זה היה לי מאוד מוזר ואז פשוט התרגלתי וקיבלתי את המנהג.

הייתי בת 12 כששאלתי את אמא מדוע המנהג הזה והיא סיפרה לי על סבא וסבתא שלי בזמן מלחמת העולם השנייה גרו בעיר אחרת שהייתה נמצאת באמצע גבעה. בחלק התחתון של הגבעה היה הצבא האדום ובחלק העליון הנאצים. בזמן קרב היו עוברים טילים מעל הבית של סבא וסבתא. יום אחד סבא שלי חפר בור מתחת לעץ והסתיר שם את כל המסמכים והתמונות של המשפחה. כעבור כמה זמן נפל שם טיל ושרף את הכל. לכן אחרי מלחמת העולם השנייה הם עברו בית והתחילו חיים חדשים עם מסמכים חדשים. הדבר היחיד שנשאר לי "מהחיים הקודמים" זה הכשרת הכלים.

באותה תקופה לא לכולם היו מקלחות בבית אז היינו צריכים ללכת למקלחת ציבורית. בגלל שאמא שלי הייתה חולה אז תמיד הייתי באה לבד עם אחותי הקטנה והנשים עזרו לנו. פעם אחת הגעתי למקלחת והרגשתי שמשהי נוגעת בי. הסתובבתי וראיתי שזאת הייתה הצוענית שאמרה: "הילדה הזאת תהיה מאושרת עד סוף החיים" והמילים שלה מתגשמות עד עכשיו. סיימתי את בית הספר עם ציונים טובים והתקבלתי לאוניברסיטה למסלול כימיה אנאורגנית.

בזמן הלימודים הכרתי את בעלי שכל הדורות במשפחתו היו רק יהודים. התחתנו וילדתי שתי בנות – סבינה וארינה. הבת הגדולה הייתה האבן הראשונה לבניית הדרך לארץ ישראל.

העלייה לארץ

בשנת 1995 התקבלה בתי הגדולה ללימודים בארץ ישראל בתוכנית נעל"ה 16. ומאז החלום שלנו היה לעלות ארצה. בגלל שרצוננו היה כל כך גדול, עלינו ארצה בשנת 1997 בעזרת תוכנית לאקדמאים "בית ראשון במולדת".

עלינו לקיבוץ שריד בעמק יזרעאל ופה התחלנו ברגל ימין את החיים החדשים שלנו, מצאנו עבודות במקצוע שלנו ושתי בנותיי סיימו אוניברסיטאות וגם הן עובדות במקומות מכובדים. מאז העלייה משפחתנו הלכה וגדלה ולנו חמישה נכדים עד כה. תודה לארץ ישראל שנתנה לנו הזדמנות לחיים חדשים. אנחנו כבר 26 שנה בארץ וכל השנים הללו היו מוצלחות ומיוחדות כל משפחתי שמחה ומאושרת.

ולאחרונה הבנתי שאותה הצוענייה, לשמחתי, צדקה.

הזוית האישית

סבתא לודמילה: "נהניתי מאוד מהחוויה בתכנית הקשר הרב דורי, נזכרתי בהמון אירועים שלא נכנסו לסיפור"

הנכד ינון: "נהניתי מאוד מהחוויה של לפגוש את סבתא ולשמוע ממנה עוד על המשפחה שלנו"