מאגר סיפורי מורשת

שמי סול גלבשטיין לומדת בכיתה ה-2 בבית הספר בן צבי ברחובות, משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי. במסגרת התכנית אני מתעדת את סיפורה של סבתא קאתי.

סבתא קאתי מספרת על ילדותה ונערותה בארגנטינה

קוראים לי קאתי, נולדתי בארגנטינה, בבואנוס איירס בשנת 1960, לבית משפחת פלדמן. שם גדלתי עד גיל 14.5. בשנת 1974, עלינו לארץ ישראל וגרנו בקיבוץ נען.

גרתי בבואנוס איירס, בירתה של ארגנטינה, מספר התושבים בה 16,500 מיליון בני אדם (בארץ כולה 9.5 מיליון) אשר נמצאת בדרום אמריקה, עיר גדולה וסואנת, בשכונה שבה גרו אנשים מכל הדתות, יהודים, נוצרים, מוסלמים ובודהיסטים. לא היה בשכונה שלי בית כנסת קרוב, רק במרחק שעה נסיעה.

להוריי, היה חשוב שנלמד בבית ספר יהודי. ביום למדתי בבית ספר ציבורי ואחרי הצהריים למדתי בבית ספר יהודי. לא גרתי בשכונה שהתגוררו יהודים, המפגשים עם המסורת היו דרך הקהילה, בבית הספר היהודי ובחברת הנוער.

בבית הספר היסודי הציבורי בחו"ל, לבשנו תלבושת אחידה, חלוק לבן, לפעמים היו כפתורים מקדימה ולפעמים קשר פרפר מאחור. בבית דיברנו ספרדית. למדנו עברית בבית הספר היהודי וגם בשפת היידיש.

לאבא של סבתא, זיידה, כך הנכדים והנינים כינו אותו (הפירוש של המילה "זיידה" הוא סבא בשפת היידיש) שמו בספרדית אנריקה. כשהם גרו בארגנטינה היה למשפחתו מפעל פחמים למנועים, מנועים אלה מורכבים מ-3 חלקים עיקריים:

· סט מגנטים (מקוטבים) שנמצאים במעטפת הפנימית של המנוע.

· סליל המלופף על הרוטור (החלק המסתובב במנוע) עם 2 קצוות בהפרש של 180 מעלות.

· זוג "פחמים" (מגעים חשמליים) שמעבירים זרם ל 2- קצוות הסליל אליו הם מתחברים.

כך פעם מנועי המכוניות עבדו, התפתחות הטכנולוגיה והקידמה שינתה את השיטה לפחות מזוהמת, אבל זה גרם לסגירתו של המפעל. על מנת להתפרנס זיידה קנה חנות פרחים, אשר בה עבד עד לעלייתם ארצה.

העלייה לישראל

לא היה קל לעלות לארץ… שפה שונה, הרגלים, תרבות, צורת חיים שונה. סבתא מספרת שהרצון שלה לעלות ארצה היה מאז הוא מתמיד, לכן בשנת 1973, מלחמת יום הכיפורים אחותה עדנה, עלתה עם גרעין הנוער בתנועת השומר הצעיר לארץ. שנה אחרי זה כל המשפחה עברה לגור בארץ ישראל.

בארגנטינה הייתה אנטישמיות גדולה, רדיפה ושנאה, אף ניסיון להרביץ מכות. סבתא מספרת על היותה גם היא בתנועת הנוער השומר הצעיר, ואומרת בהתרגשות: "למזלי הרב, ניצלנו ביום ההוא ממכות בעזרת אזרחים שהתערבו ומנעו את האלימות." לא קל להיות יהודי בגולה, וגם לא קל להיות עולה חדש.

אך בארץ, זה תמיד הרגיש ביתנו האמיתי והיחיד. אחרי עלייתי ארצה לא ממש שמרתי קשרים עם חברי הילדות שלי ומצד שני לא היו לי חברי ילדות בארץ. בקיבוץ נען, אמנם קיבלו אותנו מאוד יפה, אך חבלי הקליטה בעיקר להוריי, לא היה פשוט. הקיבוץ היה חברה די סגורה, והם ממש לא דיברו טוב עברית. עד היום 50 שנה אחרי, שפת העברית לא ממש הפכה לשפתם.

לסבתא שלי אין בכלל מבטא ארגנטינאי, היה לה ממש חשוב לדבר עברית כמו "צברית" אמיתית. אחרי שסבתא נישאה לסבא יעקב, נולדה אימא שלי, קרן, הם גרו בקיבוץ לתקופה קצרה וכשאמי הייתה בת שבעה חודשים, הם עזבו את קיבוץ נען ועברו לעיר ראשון לציון.

עברו כמה צורות חיים בארץ: בקיבוץ, בעיר ובמושב, מראשון לציון הם עברו למושב בית יצחק.

סבתא קאתי

חפץ חשוב ומשמעותי: הטבעת

זו טבעת העוברת במשפחה מאם לבת. החפץ נשמר בקופסת תכשיטים. הטבעת היא מלפני 80 שנה. הטבעת היא עגולה, עשויה מזהב טהור עם יהלום במרכזו. הטבעת תעבור מדור לדור.

לפני שנה, היהלום אבד במשך שבועיים, ונמצא באופן פתאומי על הרצפה. נס מלווה את הטבעת. סול לא הכירה את סבתא רבתא שלה, לכן היה לי חשוב לספר לה על הטבעת.

הטבעת 

הזוית האישית

סבתא קאתי: התוכנית נתנה לי במה למבט אל העבר שלי. לא בטוח שהיו עולים הזיכרונות הללו במפגשים שלנו. אהבתי את ההזדמנות להשתקף דרך עיניה של סול, נכדתי האהובה בת ה 11.

סול גלבשטיין: סבתא סיפרה על עברה בארגנטינה, נושאים שלא ידעתי עליהם כלל, קשיי העליה, הקליטה בארץ ישראל, עזיבת ארץ מולדתה ובכלל כל אותם צורות חיים שסבתא חוותה ושיתפה. היה מעניין ומסקרן.