מאגר סיפורי מורשת

שמי שמואל לדר, נקראתי על שם סבא שלי מצד אבא. נולדתי בראשון לציון בתאריך 18/08/1951, במדינת ישראל בשכונה שנקראת שיכון המזרח.

בבית בו גדלתי יחד עם אחותי דבורה, היו שני חדרים וחצר, בישלו במטבח קטן, התקלחנו בחצר. השכונה הייתה שכונה קטנה מוקפת בשדות ופרדסים שבהם שיחקנו. בשכונה היו מספר בתי כנסת ובית קולנוע אחד.

לאבא שלי קראו נתן הוא נולד בפולין היה לו אח בשם רפאל ובזמן מלחמת העולם השנייה הם ברחו לרוסיה ושרתו כחיילים בצבא הרוסי ההורים שלהם לא שרדו. בזמן קום המדינה אבא שלי ואחיו עלו לארץ.

לאימא שלי קראו סטלה היא נולדה בטורקיה, היה לה אח בשם סלומון ו שתי אחיות בשמם פורטונה וג'ני. אימא שלי לא הכירה את אבא שלה כי הוא נלחם במלחמת העולם הראשונה ולא שרד. אימא שלי והאחיות שלה עלו לארץ וכולם גרו בשכונה שלנו.

ביום יום אכלנו חצילים, לחם, אורז ואפונה ואילו בשבת בשר או עוף. אבא שלי היה פועל יצור ואימא שלי עקרת בית. לבשנו בגדים משומשים שהגיעו מהדודים באמריקה. בשכונה שלנו גרו רק יהודים ואני והחברים שלי שיחקנו רק בשכונה. כשהייתי בן 17 עברנו לגור במרכז העיר אבל שמרתי על קשר עם כל החברים שלי מהשכונה הקודמת.

החברים שלי היו אלה שגרו איתי בשכונה ליד הבית. כל המשחקים שלנו היו בחוץ בשכונה (לא בתוך הבית). שיחקנו בחוץ בתופסת מעגל, גוגואים, שלוש מקלות, טירו.

למדי בבית הספר רמז, למדנו תורה, חשבון, גאוגרפיה והיסטוריה. היו שיעורי ספורט. לא הייתה תלבושת אחידה. לא היה קשר אישי בן המורים לתלמידים היו יחסי כבוד. במהלך השנה היו טיולים ולא היו מסיבות. העונשים שקיבלנו בכיתה היו: לעמוד בפינה או לצאת מהכיתה. המורה שהכי אהבתי הייתה המחנכת מכיתה ג קראו לה לביאה. המקצעות שהכי אהבתי: תורה, חשבון, גאוגרפיה והיסטוריה כללית. לא אהבתי היסטוריה של ארץ ישראל. בבית הספר לא היה חדר אוכל. לא הייתי בתנועת נוער. המאכלים שאהבתי: היו אורז קציצות ושעועית ולא היו לנו ממתקים.

החל מגיל 7 חליתי במחלה שנקראת אביבית בעיניים ובעקבות כך לא הייתי כשיר לשרת בצבא.

ההיכרות עם אשתי תמי

התחלתי לעבוד ביחידת המחשבים של חברת מקורות בגיל 19 ונשארתי שם עד הפרישה כמנהל מחלקת תקשורת והפעלה. במסגרת העבודה הכרתי את אשתי תמי (בת לניצולי שואה מפולין) היא הייתה תוכניתנית מחשבים והגיעה במסגרת תפקידה ליחידת המחשב שלנו. התחתנו בשנת 1977 נולדו לנו ארבעה ילדים ונכון לרגע זה גם אחד עשר נכדים.

התחביבים שלי מאז ומתמיד הם מוזיקה וספורט. היציאה לגמלאות נתנה לי יותר זמן להקדיש לנכדיי, לצאת לטיולים ולעסוק בספורט. בתקופת הקורונה בעיקר עסקתי בספורט. לא הייתי מודאג מהקורונה רק היה לי קשה לא להיפגש עם המשפחה והחברים.

עם נכדתי

הזוית האישית

סבא שמואל: שמחתי לספר לנכדתי על סיפור חיי נהנתי מכל רגע בזמן האיכות איתה.

עופרי: נהנתי לשמוע את סיפורו של סבא שמואל ולמדתי עליו ועל משפחתו דברים חדשים.