מאגר סיפורי מורשת

סבא מיכאל מספר על ילדותו

שמי מיכאל יוחננוב, נולדתי בעיר קטנה באוזבקיסטן, פרגנה. נולדתי שלושה ימים אחרי סיום מלחמת העולם השנייה, ב-12 במאי 1945. בנוסף אליי, היו לי שתי אחיות גדולות, ואח קטן.

אני זוכר שבכיתה א' הלכתי לבית ספר מספר 6 והאחיות שלי הלכו לבית ספר מספר 2, באותו זמן בתי הספר היו ממסופרים. האחיות שלי הלכו לבית ספר שונה ממני כי אז היו בתי ספר לבנים ולבנות בנפרד. בבית הספר הזה הייתי רק בכיתות א' ו-ב'.

כשסיימתי לימודי בכתה ב' עברנו לגור בבירת אוזבקיסטן, בעיר טשקנט. עברנו לטשקנט בגלל העבודה של אבא, ואני עברתי ללמוד בבית ספר מעורב, של בנים ובנות. בבית הספר הזה למדתי כיתות ג, ד' ו-ה', ואז עברתי לבית ספר שהיה קרוב יותר לבית, כי אימא שלי לא רצתה שאני אהיה רחוק מדי, כי הייתי צריך ללכת לבית הספר וזה היה רחוק. בבית הספר החדש, הקרוב לבית שלי, למדתי מכיתה ו' עד כיתה י'. באותו זמן היה חוק חינוך חובה עד כיתה י', אבל כשהגעתי לכיתה י' החוק השתנה לחוק חינוך חובה עד כתה יא' והייתי צריך ללמוד עוד שנה. אני זוכר שאני והחברים שלי לא רצינו להמשיך ללמוד עוד שנה, אז הגעתי הביתה ואמרתי להורים שלי שאני לא רוצה להמשיך ללמוד בבית הספר.

בשנה שלאחר מכן כבר התחלתי לעבוד. עבדתי בתור חשמלאי מכוניות. את העבודה השגתי בעזרתו של אבא שלי, שעזר לי בעקיפין, מבלי להגיד לי. כשהגיע הקיץ הבנתי שאני חייב לעשות בחינות בגרות, אז חזרתי ללמוד, אבל הפעם בבית ספר בלימודי ערב. במהלך היום עבדתי ובלילה למדתי.

אני הילד השני משמאל

איך אני וסבתא הכרנו?

יום אחד, אני ואבא שלי הלכנו לבקר את סבתא שלי, סבתא מלכה. כשהגענו לשם ראינו את אחותו של אבא שלי, דודה תמרה בשבילי. דודה תמרה אמרה לי שהיא צריכה לקחת כמה דברים לבית של חברה שלה והמשא כבד לה מדי, אז היא ביקשה ממני לעזור לה, וכמובן שאני עזרתי לה. אבא שלי אמר שהוא גם רוצה לבוא איתנו. אז שלושתנו הלכנו לשם, למקום שבו גרה המשפחה של סבתא שלך. החברה של דודה שלי הייתה סבתא של סבתא שלך.

הגענו לשם, וזה היה ערב יום ראשון, יום חופש, בגלל זה כולם היו בבית, רק סבתא שלך לא הייתה בבית, אבל בכל זאת כשהגענו הבאנו את הדברים שסחבנו ובסופו של דבר הזמינו אותנו להישאר לתה. דודה שלי, אימא שלה (של סבתא) וסבתא שלה, כולן סיכמו ביניהן שיביאו אותי כדי להכיר בינינו. הם סיכמו זאת בינהם בלי שסבתא שלך ידעה על כך וגם אני – כלומר מבחינתי אני הייתי שם במקרה. מסביבנו הסתובב אח שלה הקטן, באיזור הגיל שלך, הוא היה כבן 14, דוד בוריס שאותו את מכירה, והיה עוד אח קטן שלה בן 7, דוד גנה, ואחותה הקטנה, דודה אלה בשבילך, היא הייתה כנראה בערך בת 18- היא הייתה בחדר ולמדה.

סבתא שלך הייתה אז בת 21. אחרי כמה זמןשהיינו שם, סבתא שלך הגיעה, השיער שלה היה דומה לשלך בערך רק בצבע שחור והיה לה שיער ארוך. סבתא שלך, הייתה יפיפיה, אבל אז לא אמרתי לה את זה, כמובן. בערב, החלטנו ללכת לטייל קצת ברחובות טשקנט ביחד – כך הכרנו והתחתנו – רק אחרי החתונה הסתבר לנו שהיינו קרובי-רחוקי משפחה.

 ביום נישואינו

העלייה לארץ (1990)

באותה תקופה הרבה אנשים התחילו לעזוב את ברית המועצות ולנו הייתה הזדמנות לעבור משם. בערך באותו זמן גם השפה החלה להשתנות והתחילו לדבר בעיקר באוזבקית. אבא שלך כבר היה בן 17 ואינה הייתה בת 15 והם היו צריכים להמשיך ללמוד, הם לא ידעו את השפה האוזבקית והתחילו להתייחס לא טוב לדוברי השפה הרוסית והחלטנו שהכי טוב זה לעזוב את המקום, ברגע שניתנה לנו ההזדמנות.

עזבנו יחד כל בני המשפחה של סבתא שלך – כל מי שעבר היו מהמשפחה של סבתא שלך, היינו 20 איש כולל כל הילדים, ואני היחידי שעבר מהמשפחה שלי לכאן. אני עליתי לישראל יחד עם כל המשפחה של סבתא. שאר בני המשפחה שלי עברו למקומות אחרים: שתי האחיות שלי עברו לחיות באמריקה ואח שלי נשאר שם בטשקנט.

ההרגשה שהגענו לכאן, לישראל, הייתה מאוד שונה, משהו שלא הרגשנו אף פעם אבל משהו חדש בצורה מיוחדת. יום העלייה שלנו נפל בדיוק על יום ההולדת של סבתא שלך וזאת הייתה הפעם הראשונה שראינו שמכניסים למטוס אלכוהול, זה היה מפתיע, אבל בכל זאת לקחנו כל אחד קצת מהאלכוהול ואיחלנו לה מזל טוב על המטוס.

הטיסה שלנו הייתה מטשקנט למוסקבה, ואז ממוסקבה לבודפשט ומבודפשט לכאן. בהתחלה, כשהגענו לישראל,  קרובי משפחה שלי, בעיקר אלו שעלו לארץ בשנת 1974 שזה היה הרבה לפנינו. הם כבר גרו בארץ ועלו לפנינו, והם עזרו לנו ושכרו לנו דירה.

כשהגענו לישראל, הדבר הראשון והכי חשוב שאמרו לנו, זה ללמוד את השפה העברית ותוך זמן קצר היינו רשומים כבר באולפן. מבחינת העבודה, אני הייתי צריך ללכת לחפש עבודה, עבדתי בכל מיני מוסכים ומפעלים. אחרי זמן קצר קרוב משפחה שלי מצא מקום עבודה לתקופה ארוכה יותר וגם אני הצטרפתי אליו לעבודה שם בסופו של דבר. אחרי שעזבנו את תל אביב  עברנו לאשקלון, שם המשכתי לעבוד בעוד הרבה עבודות בכל השנים שהיינו כאן.

 תמונה משפחתית

פירושי שמות

השם שלי, הוא על שם סבא שלי, מיכאל. אני נולדתי בשנת 1945 וסבא שלי נפטר בשנת 1944, ואני הייתי הנכד הראשון שנולד אחרי המוות שלו, לכן קראו לי על שמו. לאבא שלך קראנו רומן, יותר נכון סבתא שלך קראה לו רומן, על שם סבא שלה שנפטר ושמו היה רחמים. לדודה אינה, אינסה בשמה המלא, קראנו ככה משום שפשוט אהבנו את השם הזה. ולדוד שלך אודי (וולדיק ברוסית) קראנו גם על שם סבא אחר של סבתא שלך, בשם וואדיו. השם העברי שנתנו לו בהתחלה היה עובדיה, אבל הוא שינה את זה בסופו של דבר לאודי.

קצת על ההורים שלי

לאבא שלי היו ארבעה אחים, והוא היה אם אני לא טועה הצעיר מביניהם. שניים מהאחים שלו נלחמו במלחמה ונהרגו. את אבא שלי לא לקחו למלחמה כי הוא צלע ברגל. הצליעה שלו ברגל קרתה מתאונה שהייתה לו כשהיה ילד קטן, על ידי קונקה.

לאימא שלי היו שישה אחים, שלושה אחים וארבע אחיות, והיא הייתה הצעירה מבין האחיות. ההורים שלי הכירו כשאבא שלי ואח של אימא שלי למדו באותו מקום, ויום אחד הייתה איזו מסיבה לכבוד חג כלשהו, וכולם היו צריכים להגיע עם בן או בת זוג למסיבה. לאבא שלי לא הייתה בת זוג כי הוא צלע ברגל, ולאח של אימא שלי גם לא הייתה בת זוג אז הוא הגיע עם אימא למסיבה. אבא שלי לא יכול היה לרקוד בגלל הרגל שלו, אבל הוא היה מספר המון בדיחות מה שגרם לכולם לצחוק, וכאן הם הכירו.

הזוית האישית

אוולין יוחננוב: אני מאוד נהניתי לשמוע את הסיפורים של סבא. היה לי ממש כיף לשמוע על ההיכרות שלו עם סבתא על החיים שלו ודברים נוספים שלא ידעתי על העלייה שלהם לארץ.

סבא מיכאל: היה לי מאוד נחמד שהנכדה שלי מתעניינת בסיפורי החיים שלי זה ריגש אותי ונהניתי לענות לה על כל השאלות.