מאגר סיפורי מורשת

סבא חומי נולד בבית חולים בטבריה.

בשנותיו הראשונות גדל בבית יוסף, המושב הראשון של חומה ומגדל שנמצא בעמק המעיינות על הגבול עם ירדן. אבא שלו היה מזכיר המושב, ועבד בחוץ ולכן נסע הרבה. לאמא שלו היה משק קטן ובו שתי פרות, היא גידלה את הפרות ואת שלושת הבנים.

סבא גדל במושב בית יוסף, היה לו בית קטן של שני חדרים מטבח שירותים ומרפסת. השירותים היו בחוץ. המושב היה בנוי מבתים בודדים, וכל בית היה צמוד לחלקת משק, ולשדה שאותו עיבדה המשפחה לפרנסתה. לא היו שבילים לא מדרכות, ולא שבילים מסודרים, לכן בחורף היה הרבה בוץ בקיץ הרבה אבק והיה חם מאוד. ועדיין לא היו מזגנים. סבא זוכר מעט מאוד מילדותו, הוא בעיקר זוכר את הבוץ בחורף ואת החום בקיץ. אך הייתה לו ילדות מאושרת והוא שיחק הרבה בחוץ.

בזמן מלחמת השחרור כשסבא היה בן חמש הערבים רצו לפרוץ לישראל, והפגיזו את בית יוסף. לכן לקחו את הילדים והאימהות למקום בטוח, כדי להגן עליהם, ורק הגברים נשארו. הייתה לו פרה חומה ועם הפינוי של בית יוסף, פינו את כל הרפתות למושבים מערביים יותר, כמו כפר יחזקאל.

המשפחה של סבא הועברה לחיפה, למושבה הגרמנית. מהילדות בבית יוסף אין לו הרבה זיכרונות. מחיפה הוא זוכר יותר. הוא שיחק הרבה בחוץ כדורגל, לא היו מגרשים, אז הוא שיחק על כביש, זה לא היה מסוכן, כי זה היה כביש צדדי ואז לא היו הרבה מכוניות. הוא בנה קורקינטים מ"לאגרים" של מכוניות. היה מגרש פנוי שלא היו בו בתים, גם שם הוא שיחק כדורגל, רק יותר מאוחר בנו עליו בית.

בנערותו הוא היה פעיל בנוער העובד, היו לו מפגשי פעולות פעמיים בשבוע, באמצע השבוע ובשבת. לעיתים גם ביום שישי בערב. בפעולה הם שוחחו על ספרים שמישהו קרא, וגם הכינו את עצמם לקראת הליכה לקיבוץ. הייעוד של תנועות הנוער בזמנים האלו, היה לעזור לקיבוצים, שהיו זקוקים לחיזוק. הקיבוצים ישבו על גבולות המדינה, וככה חיזקו את גבולות המדינה. בכיתה י"א התנועה קיבצה כמה קבוצות ממקומות שונים, וארגנה אותם כגרעין להשלים קיבוץ, כלומר להצטרף לקיבוץ, להתיישב ולגור בו אחרי הצבא. בסוף י"א בחופש בין י"א לי"ב הם נפגשו עם קבוצות של הנוער העובד מיישובים אחרים, והיו יוצאים למחנות עבודה בקיבוצים, למשך שבוע עד חודש. הם עבדו שם ולמדו איך חיים בקיבוץ.

סבתא אסתי  נולדה בישראל בבית חולים בלינסון ועברה לגור בחדרה. ההורים שלה עלו ב-1929 כחלוצים. אבא שלה ייבש ביצות, עבד בפרדסים והיה "נוטר" שומר, והיה חבר בהגנה ונלחם במלחמת השחרור. אמא שלה עבדה בפרדס וגם הייתה תופרת, סבתא לא זוכרת הרבה מחדרה. בגיל שנתיים היא עברה לגור בשכונת בורוכוב בגבעתיים כי אבא של סבתא היה מדריך חקלאי ברפתות. בשכונות בורוכוב היו הרבה רפתות ושלחו אותו להדריך ברפתות. הם היו משפחה של חמישה אנשים, שלושה ילדים, אחות גדולה ואח תאום של סבתא. הם גרו במקום מאוד בודד על גבעת קוזלובסקי. היו שם שלוש משפחות בלבד. כל המשפחה של סבתא גרו בחדר אחד, היה פרוזדור קטן בו אכלו והיה מטבחון, יותר נכון כוך קטן, אז עוד לא היה מקרר אפילו, גם לא זה עם גוש הקרח. בהתחלה היה רק ארון אוויר קטן, לכן הוריה קנו כל יום אוכל כדי שלא יתקלקל. השירותים היו בחוץ, שירותי בול קליעה, והתקלחו במקלחת מפח, בחוץ במים קרים. בחורף כל יום חמישי או שישי, הם היו מתרחצים באמבטיה גדולה (כך היא נראתה אז בעיניה) לכל אחד במשפחה היו מחליפים מים חמים.

לא היה חשמל, לכן היו מדליקים מנורת נפט, ביום החדר שלהם היה מסודר יפה, כל המיטות  היו מקופלות, ונראו כמו ארונות יפים כי למעלה היו מדפים. בלילה החדר הפך לחדר שינה אחד גדול, וכל המיטות נפתחו. אמא שלה מאוד אהבה ניקיון וסדר, והיו להם הרבה רקמות, וילונות ומפות שאמא של סבתא עשתה, וחלק מהדברים היא מכרה כדי להתפרנס. בחצר היה עץ תות ענקי שבנו עליו מחנה, זאביק אחיה התאום והיא, והיו משחקים שם משחקי דמיון, היו נוסעים ליערות רחוקים בדמיון, והיו להם שלושה חברים אמתיים שהיו מזמינים אותם לשחק איתנו. הם היו  מטיילים לוואדי ליד הבית. היה שם צבוע, והם היו יורדים קצת קצת קצת לוואדי, צוחקים שם, ואז הצבוע  היה צוחק גם, והם היו בורחים מהר מהר כי פחדו, בגלל שסיפרו להם  שכשהוא צוחק הוא כאילו מהפנט את הילדים ואז תופס אותם.

סבתא הלכה למעון ילדים עד כיתה א', והיא זוכרת מאוד את התקופה שלפני מלחמת השחרור והמלחמה עצמה. בבית שגרו גר מאיר קוזלובסקי השומר (מ"אגודת השומר")  שמאוד אהב את הארץ, והקפיד וסיפר להם תמיד על התקופה של הקמת הארץ, ועל החלוציות. וכשהגיע כ"ט בנובמבר (היום שבו הצביעו באום בעד הקמת מדינת ישראל) היא הייתה  בת חמש, ושמעה  ברדיו ביחד עם  כל השכנים את ההצבעה באו"ם, כיוון שרק למשפחת קוזלובסקי היה רדיו.

משפחת קוזלובסקי הם דודים של מירי אלוני ,ואחותה הגדולה הייתה עושה עליה בייביסיטר. והיא גם זוכרת את יום הכרזת המדינה, ב ה' באייר ואת הקול של בן גוריון שנאם את נאום "אני מכריז בזאת על הקמת מדינת היהודים היא מדינת ישראל". כולם יצאו בספונטניות לרחובות, הגיעו עוד מלא אנשים מהסביבה, וכולם התחבקו בהתרגשות רקדו ושרו  עד אין סוף מרוב שמחה. עוד היא זוכרת את תקופת מלחמת השחרור, וכל מה שהיה בה, ואת אבא שלה שהיה לוחם קרבי. וכן את יום העצמאות הראשון ואת המצעד שבו הלכו ברגל לתל אביב, והמצעד לא הצליח לצעוד, כיוון שכולם נכנסו בין הצועדים, לחיילים הגיבורים.  המצעד לא התקדם ולכן קוראים לו עד היום "המצעד שלא צעד".

לאחר שלש שנים בקיבוץ סבא וסבתא נשאו. בנם הבכור (דוד שלי – עדי) בן מעיין ברוך. סבא ריכז את ענף הכותנה בקיבוץ, וסבתא הייתה "החובשת" של הקיבוץ, כך כינו את האחיות כחובשות קרביות. כל האחריות לטיפול בחולים, נפלה על החובשת שמלאה הרבה מאד תפקידים, מכיוון שרופא הגיע רק פעם בשבוע. כעבור שנים הם עזבו את הקיבוץ אך היה להם ברור שלא יגורו בעיר.

יום אחד ישבו עם חברים ושמעו על הקמת גרעין (קבוצת אנשים שתכננו להקים יישוב) להתיישבות בצפון, מיד הצטרפו אליו בשמחה.  מכיוון שרצו להקים יישוב עם שמונים משפחות, ועד אז הקימו רק מצפים קטנים יותר עם שלושים משפחות בלבד. הם המתינו בסבלנות ובצפייה כשמונה שנים עד לקבלת היתר לעלייה על הקרקע. כשהגיעו בפעם הראשונה לראות את המקום בו יקימו את היישוב, הם ראו אדמת טרשים מלאה בבולדרים (אבנים ענקיות). אנשי הגרעין עלו כישוב הקהילתי הראשון לפני ארבעים שנים ליובלים שבמשגב, היישוב הקהילתי הראשון שמנה שמונים משפחות.

כיוון שהחלום שלהם היה גינה, הם התחילו לבנות טרסה ולהביא אדמה מהגבעה במריצות, עוד לפני שבכלל גרו בבית, ואפילו עשו שמירות לפני העלייה לקרקע, וישנו בשקי שינה בבית הקטן, כשהתאורה הייתה עששית של פיקניקים על גז. המשפחות החלו לעלות על הקרקע ולהתיישב בבתים קטנים ממודל בטון. בהמשך חיברו אותם לחשמל, ומילאו את הגינה באדמה גננית בעזרת משאית. בשנים הראשונות בחורף היו נזילות מים ,והמון בוץ עם דרכי עפר וללא כבישים סלולים. כדי להגיע לכרמיאל ומקומות אחרים, היו צריכים לנסוע לכיוון אחיהוד ורק משם להמשיך לכרמיאל. הם  הסתדרו בבתים הקטנים, אמא שלי והאחים שלה ישנו (ביחד) בחדרים וסבא וסבתא ישנו בסלון.

לאט לאט התחילו בפעילות קהילתית הוקמו ועדות נוצרה מסורת של חגים. חברים עסקו בהמון דברים בהתנדבות. החצרות החלו לפרוח, העצים צמחו ונשמעו ציוצי ציפורים. סבא התנדב לעבוד עם הנוער ובוועדות שונות, וסבתא הייתה חברת וועד היישוב והתנדבה לעוד וועדות. גם ביובלים סבתא שוב הייתה חובשת הישוב. היה רופא אחד ד"ר רייס שבא פעמיים בשבוע. ההרגשה שלהם הייתה נפלאה . סבא רבא יהודה אמר שסבא וסבתא שלי הם  חלוצים של שנות השמונים. בהמשך נסלל הכביש לכרמיאל, ולאחריו גם הכביש לכפר מנדא ולמצפה אביב. כן נכון יש עוד הרבה מה לספר על השנים הראשונות, נשאיר קצת לפעם אחרת.

הזווית האישית

אורי הנכד: את הריאיון עם סבי וסבתי קיימתי בשולחן אוכל קטן ליד המטבח. הריאיון היה מאוד מעניין ומרגש, ולמדתי הרבה דברים אודות סבי וסבתי.