מאגר סיפורי מורשת

סבא שלי, גרינברג אריה (לייב) נולד בשנת 1932 בעיירה טומשוב לובלסקי שבפולין להוריו חיה – סעריל (למשפחת גרפונקל) ואהרון – זעליג גרינברג. לסבא היתה אחות בוגרת ממנו, לאה ז"ל, ואחות צעירה ממנו, שרה, שגרה כיום בקיבוץ סעד.

בעיירת טומשוב לובלסקי הייתה קהילה יהודית גדולה שמנתה 5500 יהודים. לאביו הייתה מכולת – מעדניה, ואמו הייתה עקרת בית. סבא הספיק ללמוד בגן ובכיתה א' בבית ספר מזרחי שבמקום.

באחד מימי ספטמבר 1932 נשלח סבי על ידי אמו להביא ארוחת צהריים לאביו שהיה בחנות, כשפתאום הופיעו בשמיים מספר מטוסים גרמנים שהטילו פצצות תבערה על האזור היהודי. סבי זוכר שהאזור היהודי בער בעקבות המתקפה למעלה משבועיים ימים. באותם ימים הגיעה גם יחידת צבא אוסטרית / גרמנית לעיירה, שהתמקמה ליד הבית של סבי בשדה. אחד מהחיילים שנהג לרכוש מצרכים בחנות לחש לאביו של סבי באחד הימים שכדאי לו לעזוב את המקום שנמצא במלחמה, לפני שיהיה מאוחר מדי.

וכך החלו נדודיו של סבי

אביו שכר שתי עגלות שעליהם העמיסו את המשפחה, חלק מחפצי הבית וחלק מהמצרכים מהחנות והם יצאו מזרחה לכיוון מקום שנקרא רווה רוסקה. בדרך חטפו אותם שודדים (כנראה חברים של בעלי העגלות) ושדדו מהם חלק גדול מהדברים. אחותו הבוגרת לאה ז"ל וסבתו רבקה (אמה של אמו) נשארו בטומשוב באותו הזמן, כיוון שלאה חלתה, והוחלט שכעבור יום יומיים מישהו יחזור לקחת את שתיהן.

בינתיים נוצר ונסגר גבול בין פולין ורווה רוסקה ואי אפשר היה לחזור לאסוף את האחות לאה וסבתא רבקה, ועל כן הן נשארו לצערנו בפולין. סבא ומשפחתו נשארו ברווה רוסקה עד שנת 1940 ואז הוגלו על ידי הרוסים לסיביר בקרונות משא, כאשר בכל קרון נדחפו 9 – 10 משפחות. המשא היה קשה מאוד וארך כחמישה שבועות, חלק לא שרדו אותו. לאחר מכן הקרונות עצרו באזור מסוים והעלו אותם למשאיות שנשלחו ללב יער (אזור שנקרא טייגה), קרוב לנהר הלמבאי ושם שהו כשנה.

כל הילדים וסבא ביניהם נשלחו לבית ספר אזורי בכפר. בצריף גדול גרו מספר משפחות יחדיו, שישנו על דרגשים. ההורים עבדו בכריתת עצים והורדת ענפים. לסבא היה חבר במקום ושמו הירש. הם נהגו לדוג דגים, לאסוף פטריות ביער, צנוברים ופירות יער (סבא זוכר שהוא היה מאד רעב כי לא היה הרבה מה לאכול).

בשנת 1941 שיחררו אותם הרוסים מהמקום ואפשרו להם ללכת לעיר קרובה בשם סלהאיר. שם עבד אביו במכרות זהב ולאמו נולדה בת נוספת בשם מרים (אשר גרה כיום באלון שבות), ולכן אמו לא נאלצה לצאת לעבודה מחוץ לבית.

בשנת 1945 הסתיימה המלחמה והם הורשו לחזור לפולין, לעיר שבידניצה.

בשנת 1946 היה פוגרום ביהודי קלצה ואז אביו של סבי החליט לברוח עם משפחתו מפולין לצ'כיה, ומשם לאוסטריה (גנבו את הגבול). הם התיישבו במחנה עקורים בזלצבורג ושם שהו כשלוש שנים. בזלצבורג הלך סבא ללמוד בבית ספר תלמוד תורה שם למדו עברית, דברי הימים וכו' ואחר כך למד בבית ספר אורט לימודי חשמל וצילום.

תמונת מחזור עם הקדשה מתלמוד התורה בזלצבורג

תעודות סיום: מימין לימודי חשמל מבית ספר אורט בזלצבורג, תעודת סיום לימודי צילום מבית ספר אורט בזלצבורג

בשנת 1948 נולדה בזלצבורג אחותו הצעירה רבקה (אשר גרה כיום באפרת). בזלצבורג הייתה גם קבוצת כדורגל של בני עקיבא וסבי היה בין השחקנים ונהנה מאוד.

במרץ 1949 סבי ומשפחתו עלו ארצה באונייה "גלילה" ונשלחו למחנה העולים בפרדס חנה, שם גרו באוהלים. בפסח של שנת 1949 ירד גשם כל הלילה וסבא הלך לקבל מצות ואוכל וחיכה זמן רב בתור. בינתיים הגשם הציף את מחנה האוהלים. האוהל של סבא היה מוגבה על רצפת בטון ולכן למזלם לא הוצף. כשהוא חזר עם המצרכים כולם כבר ישנו מרוב עייפות.

סבא ואביו עבדו בגבעת עדה בשדה בשתילת עגבניות ועידור גפנים וגם בתעשיית מיטות לסוכנות.

בסוף 1949 הגיעו למקום שנקרא זרנוגה ברחובות, שם פגשו מכרים מהעבר. אחר כך עברו לגור בעיר (רחובות) ושם מדגיש סבא "הרחיב לנו הקב"ה כשמה של העיר". הוא עבד במספר עבודות עד שבשנת 1955 נכנס למכון ויצמן כטכנאי מכונות בבתי מלאכה גדולים. בשנת 1966 התחתן סבי עם סבתי סוניה ולהם נולדו שני בנים ושתי בנות שלכולם משפחות עם ילדים ב"ה וכולם גרים בסביבה.

בארץ שירת סבי במילואים בחיל התותחנים וחיל האוויר.

סבא מתגעגע לפעמים לנהר אלמבי בו נהגו לשחות ולדוג דגים, ולאיסוף האצטרובלים ביער וזריקתם למדורה כדי להוציא מהם את הצנוברים.

הזוית האישית

שירלי הנכדה: היה לי מאוד כיף ללמוד ולשמוע את סיפור חייו של סבא אריה. הייתי רוצה לאחל להם שיהיו תמיד בריאים ושהתכנית הזו תימשך הרבה שנים.

רעייתו של אריה, סוניה, תרמה אף היא סיפור למאגר המורשת. לקריאתו לחצו על הקישור: האושר שבמשפחה