מאגר סיפורי מורשת

אני יהודית שרעבי נולדתי בבית חולים נהריה בתאריך 18 בדצמבר 1951. גדלתי בקיבוץ רגבה כל חיי עד היום בגיל שבעים ואחת.

משפחתי

אמא שלי שלי(רחל) קורבר ז"ל נולדה בתאריך ב-15.9.1931 בעיר "דורוחוי" ברומניה. בהיותה ילדה פרצה מלחמת העולם השניה, והיא גורשה יחד עם משפחתה לרוסיה. שם נפטר אביה. בסיום המלחמה הם חזרו לרומניה.  בגיל שבע עשרה היא עלתה לארץ, באוניה דרך "עליית הנוער". כשהאוניה הגיעה ארצה, הבריטים גירשו אותה לקפריסין. היא שהתה שם כמה חודשים עד העלייה המחודשת לארץ.

אבא שלי זיגו קורבר ז"ל, נולד בשנת 1923 וגדל ברומניה בעיר "בוטושאן". כבר כילד, הוא עבד בעבודות שונות ועזר בפרנסת המשפחה. מאוחר יותר הוא התכוון לעלות לישראל באונייה. וכשהוא הגיע לחופי הארץ, הבריטים החזירו את האנייה לקפריסין, ושם הוא הכיר את אימי. הם התחתנו בקפריסין ועלו יחד לארץ. הם עברו בין מספר מקומות עד שהתיישבו ברגבה.

אח שלי אברהם נולד ב-2.2.1949  וכיום הוא בן שבעים ושלוש. הוא נשוי לתמר ולהם ארבעה ילדים, והם גרים ברגבה.

ילדות ובית ספר יסודי

גדלתי כל חיי ברגבה. במשך שש שנים התחנכתי בגנים. שנה אחת בבית תינוקות, וחמש שנים הייתי בגן, עם כל שאר השכבות (גילאי שנתיים עד שש).

בבית הספר למדתי בהתחלה ביישוב "שבי ציון" בכיתות א' ו- ב' ואח"כ עברתי לבית ספר ברגבה. באותה תקופה למדו בביה"ס עד כיתה ח'. הייתי במחזור השישי שלמד ברגבה. (גם ענבר נכדי לומד כיום בבי"ס רגבה). בבית הספר היינו משחקים בעיקר את המשחקים קלאס, חמש אבנים, חבל, חמור חדש, חמור ארוך ומחניים.

כל יום אחרי בית ספר היינו הולכים לשחק את המשחקים הבאים: חבל, גומי, גולות, דודס, הטלת ביצים חמור ארוך, חמור חדש, קלאס, משחקי קופסא ודגליים.

לפעמים היינו הולכים אל השכנים לגנוב פירות, ואז היינו מקבלים עונשים מההורים: קצת מכות, להישאר בבית ולא לצאת החוצה, או ללכת לבקש סליחה.

תקופת בית הספר התיכון

בתקופת התיכון בכיתות ט'- יב' למדתי בחיפה בתיכון מקצועי. בבוקר למדנו תפירה, שרטוט ותכנון הבגד. ואחרי הצהריים למדנו מקצועות עיוניים. בכיתה יב'  למדתי אופנה בלימודי ערב. כשהייתי בכיתה ט' למדתי בקריית חיים ובאותו הזמן פרצה מלחמת ששת הימים.

השירות הצבאי

בצבא שירתי בנח"ל במחנה שמונים, בתקופה שלי עשו טירונות שלושה חודשים. הדברים שהיינו עושות בטירונות הם: קמות בבוקר למסדר בוקר, ואחר כך היינו הולכות לתורנויות מטבח בבסיס, לצבוע אבנים לשבילים, יוצאות ללמוד להפעיל נשק (הרובים שלנו היו רובים צ'כים). היינו יוצאות להסתער על בניינים, לירות במטווחים, לפעמים היו לנו  ימי ספורט, ולימודי הגשת עזרה ראשונה, ובלילות היינו עושות שמירה. היינו ישנות באוהלים קטנים, שתי בנות באוהל.

הכרתי את בעלי בתקופת הצבא. כשסיימתי טירונות הייתי בחופשה בבית. בסיום החופשה נסעתי לאזור ירושלים לבסיס, שם עלינו על משאית לקיבוץ מפלסים. שאלתיאל בעלי (ז"ל) אמר לי שאשמור לו מקום לידי במשאית. את המשך השירות עשינו יחד בקיבוץ במסגרת הנח"ל.

עבודה

בגיל עשרים ואחת כשסיימתי צבא התחלתי לעבוד ברגבה בנוי, בחממה של הפרחים, בבתי ילדים, במחסן הבגדים, ואחר כך פתחתי את המתפרה ברגבה. כיום המתפרה ברגבה נסגרה. אבל פתחתי מתפרה חדשה בביתי.

חתונה וילדים

כשאני ובעלי היינו ביחד קרוב לארבע שנים היה ברור לנו שאנחנו מתחתנים. ילדתי את אודליה, בתי הראשונה כשהייתי בת עשרים וחמש. כיום היא כמעט בת כמעט ארבעים ושבע. כעבור שנה וקצת הולדתי את נעמה, בתי השנייה (אמא של ענבר) כיום נעמה בת ארבעים וחמש. לאחר שבע שנים נולדה הגר בתי הצעירה, כיום בת שלושים ושמונה.

אבי זיגו, סבא רבא של ענבר, היה אחראי על כל תחום הדת ברגבה. ברית, עלייה לתורה, חתונות ולוויות.

כל שנה בשמחת תורה אני ואחי אברהם, היינו עוזרים להכין שקיות ממתקים, עבור האנשים בבית הכנסת. כשבנותיי וילדיו של אברהם גדלו הם הצטרפו להכנת השקיות והחליפו אותנו.

מותם של אבי ובעלי

כשהייתי בת ארבעים ותשע ושאלתיאל בעלי היה בן חמישים, הוא התחיל לחלות להרגיש פחות טוב. לאחר חמש שנים כשהיה בן חמישים וחמש ב- 15.1.07 הוא נפטר מדום לב. באותו הלילה הוא ישן בסלון, ואני שמעתי את הנשימות האחרונות שלו, התעוררתי בבהלה ובלבול, והזעקתי עזרה. למרות הניסיונות הרפואיים להצילו, זה לא עזר והוא נפטר.

שנתיים לאחר שבעלי נפטר, ובאותו היום שנכדי מורן, אח של ענבר נולד, אבי זיגו- סבא רבא של ענבר נפטר. ענבר לא הכיר אותו ואת סבא שלו שאלתיאל.

כשהייתי בת שישים ושתיים החליטו במועצה שלנו להציע לתושבים הותיקים, לצאת לטיול פעם בחודש בכל הארץ, ופעם בשנה לטוס לחופשה בחו"ל. אני אוהבת לטייל כך ולכן החלטתי להצטרף. לאחר זמן מה, הופסקו הטיולים במועצה ואנו מתארגנים לצאת אליהם דרך היישוב.

מוות אמי

ב- 20.4.20 נפטרה אימי (סבתא רבתא של ענבר) בגיל שמונים ותשע. באותו הזמן אימי כבר לא הרגישה כ"כ טוב. היא התגוררה בבית "נועם" ברגבה, שם יש השגחה רפואית ועזרה כל הזמן. מותה היה פתאומי ולא צפוי. הלוויה הייתה קשה ולוותה בהרבה עצב. קצת אחרי, החלה מגפת הקורונה, אני שמחה שאמי לא היתה צריכה לחוות אותה כשהיא לא בריאה ועם בדידות.

כיום אני בת שבעים ואחת, ממשיכה לגור ברגבה, ושתיים מבנותיי גרות ברגבה גם כן עם משפחותיהן.

בתי הגדולה מתגוררת בתל אביב עם משפחתה. יש לי תשעה נכדים. אני כבר בפנסיה אך ממשיכה לעבוד במתפרה שלי. כמו כן נהנית מיצירה ואומנות. אני נהנית מכך שמשפחתי ונכדיי קרובים אליי ומחיי הקהילה ברגבה.

הזווית האישית

ענבר: החוויה הייתה כיפית ומהנה, אני נהנתי ללמוד על החיים של סבתא, וסבתא נהנתה לספר לי על חייה.