מאגר סיפורי מורשת

שמי דב ספירא, נולדתי בעיר קרקוב שבפולין בשנת 1933. אבא שלי, יעקב, עבד בחברה שהקים אביו, יבואן של ממתקים, אימא שלי אורנה ואחותי אלין שגדולה ממני בשלוש  שנים.

עד שפרצה המלחמה בשנת 1939, חיינו היו שקטים ורגועים. עם פרוץ המלחמה נסענו למזרח פולניה בניסיון לברוח מהגרמנים שכידוע רצחו יהודים. לא הצלחנו כי הם הגיעו גם לשם.

כדי לא להישלח למחנה ריכוז, הסתתרנו בכפר קטן ואחר כך נדדנו לכל מקומות סתר עד גמר המלחמה. עם סיום המלחמה חזרנו לקרקוב. אני ואחותי למדנו בבית ספר והוריי מצאו פרנסה אך ראינו במהרה שלחיינו בפולניה אין עתיד והוריי החליטו לעזוב הכל ולנסוע לארץ ישראל, שם חיה אחותה של אמי עם משפחתה. באותה תקופה הארץ הייתה תחת שלטון בריטי ורק יהודים מעטים הורשו לעלות לארץ. נסענו מפולניה לפריז, שם גרנו במלון וחיכינו חצי שנה עד שקיבלנו אישורים לעלות לארץ.

כיוון שבאותה תקופה טיסה במטוס הייתה מאוד יקרה, הפלגנו לארץ באונייה. הנסיעה נמשכה כמעט שבוע. כשהגענו לארץ, בשנת 1947 (הייתי בן 14), התגוררנו בהתחלה בבית של הדודה, אחות של אמי. רק לאחר מספר חודשים עברנו לדירה קטנה. אני הלכתי לבית ספר יסודי תל נורדאו בתל אביב. שם למדתי בכיתות ז' וח'. אחר כך עברתי לתיכון מקצועי ובשנתיים האחרונות למדתי בתיכון עירוני א'.

בזמן הלימודים הייתי גם חבר בתנועת נוער הלומד מחנות העולים. אחותי הייתה באותה תקופה בפריז, שם למדה להיות מורה לצרפתית, מקצוע בו היא עבדה כשעלתה לארץ.

לאחר סיום בית ספר תיכון וקבלת תעודת בגרות, התגייסתי לצבא שם שירתי בחיל שיריון. הייתי מפקד טנק. לאחר גמר שירות צבאי התקבלתי לטכניון בחיפה שם למדתי הנדסת אלקטרוניקה. עם סיום הלימודים עבדתי כמהנדס.

מספר שנים אחרי זה פגשתי את אשתי זלמה, איתה התחתנתי בשנת 1964. גרנו ברמת אביב ואחר כך עברנו לגור בגבעתיים. עם השנים נולדו לנו שלושה ילדים: שולי, גלי ואילן. אני עבדתי במקצועי כמהנדס אלקטרוניקה בתדיראן ובתעשיה אווירית. אשתי, זלמה, גידלה את הילדים שגדלו לתפארת ועבדה כמזכירה ובעמילות מכס. הילדים שלנו שירתו בצבא ולמדו מקצוע. כיום המשפחה מונה שישה נכדים: עלמה הבכורה, אחיה רועי שהם ילדיה של שולי, נגה ונטע, שהן הבנות של גלי, אדם וארי, הבנים של אילן.

היום אנחנו מתגוררים בפתח תקווה. זלמה בת 81 ואני בן 88. עבדתי עד גיל 80 ואז יצאתי לפנסיה. אני נהנה מהרבה זמן פנוי. אוהב להיות עם המשפחה, לפגוש את הילדים והנכדים וחברים שלנו מהצבא והלימודים. בעבר אהבתי לטייל בארץ, לעשות צעדות ולצלם. כיום, אני אוהב לצלם, לצייר והולך לחוג התעמלות.

הזוית האישית

נטע הנכדה המתעדת: היה לי מענין לראיין את סבא שלי, לשמוע את הסיפור שלו וללמוד על כל הדברים שהתרחשו בשואה.