מאגר סיפורי מורשת

שמי אופירה ברקן, נולדתי באוקטובר בשנת 1947 בעיירה בשם דז'רז'וניוב שרק לאחרונה נודע לי שזו היתה עיר של פליטים בדרום מערב פולין . למרות היותנו פליטים חסרי כל, אבא שלי עשה חיל בתחום מכונאות רכב.

אמא שלי לחצה לעלות לארץ ולאחר שיכנועים רבים של אמי לסירובו של אבי לעלות לארץ, עלינו לארץ באנייה בשם "קדימה ". המסע היה ארוך ומייגע לדברי הורי. אני הייתי ילדה בת שנתיים וחצי, לא זוכרת כלום, מלבד תמונה שיש לי בראש של אנייה צפופה עם הרבה אנשים שנמצאים באולמות גדולים והרבה מאד דרגשי שינה.

כשהגענו לחיפה שיכנו אותנו באiהלים בשער עליה. גם משם אין לי זכרונות (הייתי בת שנתיים וחצי) ושוב רק תמונה בראש  של זיכרון שכל מחנה האוהלים שרוי בתוך שלולית ענקית וגשם שוטף יורד. לאחר שלושה חודשים יצאנו מהמעברה, עברנו לגור בשכירות בחדר, כל הארבעה, באבן יהודה. לאחר שנה עברנו לגור בקריית ביאלסטוק, שזו הייתה עיירת פליטים/ עולים רובם מאיזור ביאליסטוק שבפולין.

בקריית ביאליסטוק עברו עליי כל שנות ילדותיי עד גיל ארבע עשרה. במקום זה, יש לי הרבה זכרונות נעימים וטובים, ילדות מאושרת שלא הורגש מחסור למרות שגרנו בבית קטן, אחותי ואני חלקנו חדר אחד ועדיין מותרות, חמאה, תפוחי עץ  היו נרכשים עם תלושים. כל תפוח היה נפרס לארבעה חלקים ועדיין לא הרגשנו מחסור, הייתי מאושרת.

כיוון שאבי היה מאוד מוכשר מהר מאוד הרגשנו רווחה כלכלית. הייתי הראשונה בכיתה שקיבלה אופני גברים, בתקופה זו לא היו אופניי ילדים ורכבתי עליהם מתחת לרמה. כל ילדי הכפר למדו לרכב על האופניים האלה. גרנו ליד בית הכנסת היחיד בכפר, שהיה כעין מתנ"ס של היום. בימי שישי ושבת וחגים היו באים תושבי הכפר לבית הכנסת, כאשר הילדים היו מצטרפים.

כאשר בזמן התפילה אנחנו הילדים היינו משחקים על הכביש, לא היו מכוניות אז , הכביש הצמוד שהיה בין ביתנו לבית הכנסת. "ברחבה הזאת" היו מתנהלים כל משחקי הרחוב שהיינו מכירים ארצות, קלאס, קפיצה בחבל וכדור מחניים. חגגנו לא מעט והיה כיף אדיר. כל הזמן הפנוי שלנו נהנו וחגגנו ברחוב.

בגיל ארבע עשרה, אמא שלי החליטה שהבנות שלה לא תהיינה ילדות כפריות ועברנו לגור ברחוב רמז שבתל אביב כאשר אז היה עדיין מוקף בבתים ערביים. את התיכון עשיתי בבית ספר פרטי – " שלוה" גם שם נהנתי מאוד אני זוכרת בית ספר מחבק עם מורים מעולים, כאשר נשארתי עד היום עם חויית לימודים נהדרת.

בגיל 18 התגייסתי לצבא ושירתתי כפקידת מבצעים. העבודה הייתה לא קלה מאתגרת ומאוד מעניינית. כאשר בזמן שירותי הצבאי הייתה מלחמת ששת הימים. שם הכרתי את חיים בעלי, לאחר שנתיים נישאנו. גרנו בחצרים כשנה, כאשר סבא חיים היה מדריך בבית ספר לטיסה. עברנו לגור בתל נוף שם נולדו שלושת ילדינו אביהו, רוני ואורי.

הזוית האישית

אופירה ברקן: יש לי שבעה נכדים מדהימים ואנחנו חיים ברמת השרון קרובים לילדים ולנכדים ואני מאושרת מאוד.