מאגר סיפורי מורשת

שמי אהובה כלפון פוקס נולדתיב19946 בישראל.

הורי הכירו בפתח תקווה. כשהיו רווקים צעירים וחלוצים, שעלו לארץ כל אחד לחוד, בעלייה השלישית בשנות 1918-1920

היו אז כמה גלי עליה, בהם הרבה צעירים רווקים הגיעו לארץ אחרי מלחמת העולם הראשונה מציונות כדי "לבנות ולהיבנות בה".

שניהם גם דיברו עברית. אמי גרה אצל דודה בפתח תקווה, באותה תקופה כל הבתים היו חד קומתיים עם חצרות בהם עצים, תרנגולות ואפילו עיזים. בחצר היה ברז מים בכניסה. אבי שהגיע לארץ עם קבוצת עבודה שעבדה בבניין, בנה בית לידם, והיה מגיע לחצר כדי לשתות מהברז ולרחוץ פנים וידיים. כך הם הכירו ובהמשך התחתנו.

הורי עלו לפני מלחמת העולם השנייה והשואה וכך ניצלו, אך לצערנו רוב משפחתם נספו בשואה.

גדלתי בפתח תקווה המושבה (אם המושבות)  ברחוב חפץ חיים, בבית עם חצר גדולה, ובה עצי פרי רבים, פרחים, לול תרנגולות(אני זוכרת כמה אהבתי לאסוף את הביצים מהלול), ולפעמים גם ברווזים ואווזים, והיה נהדר לחיות בה. כשאתם עברתם לגור ביובלים נזכרתי בילדות שלי, היא הייתה מאד דומה לילדות שלכם כאן. רוב הבתים היו בני קומה אחת, אבל היו שלושה בתים בני שתי קומות. הבית שלנו היה אחד מהם.

אני גדלתי עם הרי שומרון מולי, זריחות מדהימות כל בוקר, שדות רבים מסביב ,שהיו מגרש המשחקים שלנו. שיחקנו רוב הזמן בחוץ, הלכנו יחפים והיינו מה שנקרא – "ילדי טבע". הדלתות בבתים היו פתוחות, אף פעם לא סגרנו, עברנו מאחד לשני בלי לטלפן קודם, כי פשוט לא היה טלפון. הבתים היו קטנים וצנועים לא היה לנו חדר לחוד, ישנו בחדר הכניסה שנקרא אז "ההול" ובסלון. שיעורים הכנו על שולחן המטבח, ולא הרגשנו שחסר לנו משהו. אני גדלתי במשפחה מבוססת כלכלית ולא היה חסר לנו כלום. אני זוכרת היטב שאפילו לא היה כביש סלול בחפץ חיים, וכשהתחילו לסלול את הכביש, עמדנו כל הילדים ושרנו למכבש שסלל "המכבש הטיפש למה באת לקשקש," כי הוא השמיע רעש נורא.

היו כמה בתי ספר במושבה והכרנו את כולם. היינו נוהגים לרדת למושבה,  הייתה ירידה לרחוב הראשי ,וכל מוצאי שבת אחרי הפעילות בתנועה (הייתי בתנועת הנוער "התנועה המאוחדת") היינו כולנו נפגשים ברחוב מוהליבר ליד קולנוע "הדר". קנינו פלאפל אצל השמן וגזוז בקיוסק. כל מוצאי שבת  היינו הולכים לסרט, ואם ההורים היו מרשים לנו נהגנו ללכת פעמיים בשבוע לסרט. באותה תקופה לא הייתה טלוויזיה בבית.

חברותי באותה תקופה היו מ"הרחוב"- השכונה, כפי שאז קראנו לזה. מהגן ומבית הספר היסודי. מהרחוב היו אלה וסימה וברכה'לה שגרו מולי, והיינו יחד בגן "בלומה". אחר כך הכרתי את נורית רוחק'ה ועוד בכיתות א-ב ,ואת חגית, רותי וחנה בכיתה ח'. אנחנו קבוצה של חברות, מאז ועד היום. מאחלת לכולם להמשיך להיות בקשר כזה עם חברות. אנחנו מקושרות ותומכות מאד אחת בשנייה, במיוחד בשנות הקורונה, ההדדיות והחברות והקשר בטלפון ובווטצאפ היו חשובים מאוד.

מבית הספר אני זוכרת הרבה חוויות טובות. הכיתות היו כמו היום, אבל עם הרבה יותר תלמידים, בכיתה היינו בסביבות ארבעים תלמידים בכל כיתה, וישבנו בשורות בשולחנות שספסל לשלושה היה מחובר אליהם, היה ממש צפוף. למדתי בבית ספר "הס" של ילדי עובדים של הזרם הסוציאליסטי, ולכן לא עמדנו שהמורה נכנס לכיתה ולא קראנו לו "המורה" אלא בשם הפרטי שלו, כמו שהיה נהוג בבתי ספר אחרים. אתם לא מכירים את זה. הלימודים היו כמו עכשיו בכל המקצועות, אבל עכשיו אתם לומדים בצורה יותר מעניינת, אנחנו למדנו המון חומר בעל פה.

מה שהיה שונה זה שכל בוקר היה טקס בחוץ, המורה להתעמלות עשה איתנו כמה תרגילי כושר, הרמנו את הדגל לראש התורן, שרנו את התקווה. אם היה חג או אירוע מיוחד היו מציינים אותו, שרים שיר שקשור אליו ואחר כך נכנסים לכיתות. חבל שהיום לא נוהגים כך.

אחר כך למדתי בתיכון "בן גוריון", בסמינר למורים "שיין, באוניברסיטת תל אביב, ושירתתי בצבא במפקדת קצין הנדסה ראשי.

הכרתי את סבא עמוס דרך חבר משותף. שנינו למדנו באוניברסיטה. בשתי אוניברסיטאות שונות. הוא בבר אילן ואני בתל אביב. התחתנו ונולדו לנו שלושה ילדים ושמונה נכדים.

החלומות שלי כילדה היו פשוטים מאד, אז לא היינו כמוכם פתוחים לכל העולם, והכל התרכז במה שהיה לנו במקום. רציתי לרקוד ולהתעמל וגם עשיתי את זה. רקדתי והתעמלתי ב"הפועל" פתח תקוה, וגם הייתי בלהקת הריקוד. הופענו הרבה על הבמות בעיר, בכל אירוע ,ואני זוכרת במיוחד את הריקודים בתהלוכות של אחד במאי, וביום העצמאות שהיו במושבה. רציתי להיות מורה וגם הגשמתי ולמדתי הוראה, אהבתי לטייל בארץ, והכרתי את כל הארץ היטב דרך הטיולים. חלומות על חו"ל לא היו בכלל, ואף אחד לא נסע בכלל לחו"ל,  עם זאת, לא ידענו שאפשר.

אני מאוד מתגעגעת לאמא ואבא שלי שלמזלי זכיתי להנות מהם שנים רבות, כי היו להם חיים טובים עד גיל מבוגר מאד. לעומת זאת, הייתה לי חברה טובה מאוד מהגן סימה, כפי שסיפרתי קודם, היינו מאד קרובות וקשורות, אבל היא נפטרה ממחלה בגיל מאד צעיר. אני גם מתגעגעת לחיים הפשוטים והצנועים, ולחברות הקרובה בין האנשים, שהיו אז והיום כבר כמעט ולא קיימים.

הזווית האישית

עפרי: אני אוהבת את הסיפור של סבתי, והיה ממש מעניין להכיר אותה וללמוד עליה.