מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור החיים שלי

סבתא ואני במפגש פתיחה בסימן חנוכה
ההורים שלי ואחותי הגדולה
חיי הטובים שלעולם לא נגמרו

שמי נלי ריסוב, אני סבתא של שירי. נולדתי בשנת 1956 בעיר אנדיג'אן שבאוזבריסטן. בזמן מלחמת העולם השנייה המשפחות של הורים שלי ברחו מהנאצים שכבר התקרבו מהר מאוד לעיר צ'רניגוב שבאוקראינה לעיר סמרקנד והתחילו שם חיים החדשים שלהם. הם גם נשארו שם אחרי המלחמה כי העיר שלהם באוקראינה נהרס קליל ובעצם לא היה להם לאן לחזור.

אבא שלי חזר ממלחמה אחרי שהוא גייס את עצמו בגיל 17 ושיקר בלשכת הגיוס שהוא בן 18. הוא התחיל ללמוד רפואה, שזה היה בעצם אקדמיה לרפואה עם מורים מכל רחבי ברית המועצות עם ידע של רפואת מצוינים. כמעט כולם היו פרופסורים של רפואה. שם הוא פגש את אמא שלי ובשנת 1952 הם התחתנו. אחרי שסיימו ללמוד רפואה חייבו אותם לנסוע לעיר אנדיג'אן ולעבוד שם כרופאים. עד גיל 7 גרנו שם וכשאני הייתי צריכה לעלות לכיתה א' חזרנו לסמרקנד.

זכרון מתוק במיוחד שיש לי מהתקופה הזאת, שסבא שלי היה מטפל בכוורת דבורים ולימדו אותי לאכול לחם אם חמאה ודבש זה היה המאכל הכי אהוב עליי אפילו עד עכשיו.

התקבלתי שם לבית ספר הכי מפורסם הכי טוב והכי גדול. המורה שלי מיד הבינה שאני יהודייה ולא היה יום שהיא לא הזכירה את הזהות שלי בכל מיני משפטים מעליבים. כמו למשל אחרי הצלחה שלי באיזשהו מקצוע היא אמרה: "כמה חבל-כל כך חכמה, כל כך יפה ויהודייה". כמובן כל הילדים היו גם שותפים לאמירות שלה. אבא שלי לא יכול לסבול את הבכי יומיומי שלי והגיע למנהל של בית הספר. אחרי זה ההתקפות של המורה היו לפעמים אבל כל פעם שהם היו אבא שלי היה נלחם במורה ובמנהל. בגלל שאני למדתי טוב והייתי נחשבת לחכמה ועברתי בחינות, הקפיצו אותי מכיתה ג' לכיתה ה'.

במגביל למדתי בבית ספר למוסיקה, ניגנתי בפסנתר. המורה שלי הייתה מאוד קשוחה ודרשה ממני שעות על גבי שעות של נגינה, אולי בזכות זה היו לי הישגים מרשימים. כמו כן השתתפתי בכמה תחרויות של נגינה וכל פעם הזכירו לי שמגיע לי מקום ראשון אבל בגלל שאני יהודייה לא יכלו לתת לי מקום הראוי ותמיד הייתי זוכה במקום שני. כל פעם הייתי לוקחת זאת קשה עם המון דמעות בעניים.

קטיף כותנה

במדינת אוזבקיסטן גידלו כותנה וכל ילד מכיתה ח' וכל סטודנט היה חייב לנסוע לשדות כותנה ולהשתתף בקטיף. זאת עבודה מאוד קשה משעות הכי מוקדמות של הבוקר על השעות המאוחרות של הלילה. כל היום היינו מקבלים כוס תה ולחם של האוזבקים. רק בערב הינו מקבלים אוכל בשרי מאוד לא טעים. ואני כילדה בת 13 (הייתי הכי קטנה בכיתה בגלל הקפיצה) זה היה מאוד קשה ומייגע. היינו מגיעים פעם אחת בעשרה ימים להתרחץ ולקחת דברים לעשרת הימים הבאים עד לפעם הבאה שנחזור הביתה.

כל פעם לא רציתי לחזור לקטיף וכל פעם בקשתי שהוריי יעשו משהו שיהיה לי תירוצים למה לא לנסוע. באחד הימים שחזרתי הביתה אבא שלי השאיר אותי בבית בכוח ואמר שאני לא נוסעת יותר לקטיף. היינו מקבלים מכתבים של איומים: שאם אני לא מגיעה לנקודת האיסוף של הקטיף יסלקו אותי מבית הספר. אבא של היה מאוד אמיץ וכתב בחזרה שאנחנו יהודים ואנחנו ולפי המסורת של היהודים לא יכולים לעבוד כעבדים. מאוד פחדנו שאבא שלי יקבל מעצר אבל משום מה בבית ספר קיבלו את המסורת היהודית בראש פתוח ועזבו אותי לנפשי.

אחרי כיתה ח' התקבלתי לתיכון של מוסיקה וגם לשם אבא שלח את אותו המכתב של המסורת היהודית וגם הפעם המנהל של הבית ספר קיבל זאת בהבנה למסורת שלנו (למסורת היהודית). היינו מופתעים מזה ואבא בצחוק ובגאווה סיפר את זה לכול מי שהכיר. השתתפתי בהמון תחרויות וכמה פעמים אפילו הצלחתי לעקוף את אוזבקים ולזכות במקום הראשון.

ההורים של סבתא נלי ואחותה הגדולה

תמונה 1

סיפור היכרות

הוריי היו רופאים שהיו נחשבים כמאוד מצליחים ומכובדים בעיר סמרקנד, אמא עבדה כרופאת אונקולוגית ואבא עבד כרופא הדמיה. הרבה פעמים אני שמעתי איך מזמינים את אמא או את אבא להתייעצות לפורום רופאים ותמיד עם תוצאה מרשימה. רוח יהודית הייתה לנו. כולם עבדו קשה וביום ראשון (שזה יום מנוחה) כולנו עבדנו בבית, ניקיון, כביסות ושטיפות.

באחד הימים התקשרה ידידה של אמא וביקשה לבדוק את הבן של חברים שלה. הייתה לו נקודת חן על הפנים ובגילוח הוא חתך אותה. בגלל שהבחור למד באקדמיה צבאית והיה בחופשה לא הייתה אפשרות לפנות לרופא באקדמיה. אני לא שמעתי את השיחה, בדיוק הייתי בשיא של שטיפת הריצפה ופתאום ראיתי אנשים שאני לא מכירה שואלים האם הרופאה אידה יכולה לקבל אותם. הסתכלתי על הבחור ולא הבנתי למה הוא מסתכל עלי בסקרנות. הם נכנסו לבית ואמא בדקה אותו אמרה להם משהו, לא שמעתי מה והם יצאו.

למחרת בחור הגיע לבד ובלי שאני הבנתי משהו שאל אותי "האם אני אתחתן איתו" הייתי בת 17 ובכלל לא חשבתי על נישואים אמרתי לו את זה והוא צחק ואמר שמוכן לחכות לי עד שאני אהיה מוכנה לנישואים. ומאותו היום במשך שנתיים וקצת הייתי מקבלת בכל יום מכתב ממנו. זה היה מאוד רומנטי והבנתי שהוא היה האחד בשבילי.

אחרי שהוא סיים את האקדמיה צבאית התחתנו והבאנו לעולם שני ילדים מקסימים בשם בוריס ובלה. בגלל שהוא היה איש צבאי היינו צריכים לגור במקומות שונים כל שנתיים או שלוש שנים ובכל מקום כולם אמרו לנו שאנחנו משפחה מיוחדת ומכובדת. התיידדנו עם הרבה אנשים. גם כשהיינו עוברים למקום אחר שמרנו על הקשר עם החברים מהמקום הקודם, למרות המרחק. בעלי, ז"ל, מאוד רצה לעלות לארץ ישראל ועשה כל מה שיכל. הוא נלחם לקבל אישור ליציאה מברית המועצות לשעבר. כשהגענו לארץ הוא עבד בעבודות קשות בלי להתלונן רק בשביל שלמשפחה שלנו לא יחסר כלום. מאוד אהב את הילדים וכשנולדו לנו נכדים מאוד רוצה להיות חלק בחייהם והצליח. לצערנו אחרי 40 שנות נישואים מוצלחים מלאי אהבה , כבוד ואמינות הוא נפטר והשאיר לנו מורשת של אהבה וזיכרונות יפים.

עכשיו אני גרה עם המשפחה של הבת שלי וממשיכה את המורשת של בעלי ז"ל, מנסה ומצליחה לתת חום ואהבה לכל הנכדים שלעולם לא אפסיק לאהוב.

הזוית האישית

סבתא נלי: זו שנה החמישית שאני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי והשנה השנייה עם נכדתי שירי. בעבר השתתפתי עם נכדיי הגדולים: איתי ויובל והשנה הצטרפתי שוב לתכנית עם שירי.

הנכדה שירי: שתינו נהנינו לעבוד ביחד וכמובן אין קשר יותר חזק מקשר של ילד וסבתא / סבא. היה לי נהדר. זה רק קירב אותנו עד כדי כך שלא יכולנו להפסיק לכתוב. היה מרתק בתוכנית וזאת הייתה חוויה שלא נשכח לעולם. זאת כבר השנה שנייה שלי ושל סבתי השנה החמישית בתוכנית הזאת.

סיפורים של סבתא נלי משנים קודמות ניתן לקרא כאן:

אין כמו אימא בעולם

אהבה ללא גבולות

גבורת משפחת ריסוב

קומקום וסידור

מילון

לחם חמאה ודבש
סבתא שלי לימדה אותי שזה מאכל מדהים ומיוחד סבתי הייתה אוכלת אותו כל יום בילדותה וגם עכשיו ומאז שאני קטנה היא לימדה אותי עד כמה זה טעים ומאותו היום זה המאכל האהוב אליי ואני אוכלת אותו בכל יום יחד עם סבתי.

ציטוטים

”היהודים לא עובדים כעבדים“

הקשר הרב דורי