מאגר סיפורי מורשת

שמי נילי אלעד סבתו של יהל אלעד, תלמיד כיתה ה' בבית ספר "מרומי שדה" באחוזת ברק. לבקשתו של יהל הצטרפתי לפרויקט "הקשר הרב דורי".

שם נעורי בן אריה, נולדתי בשנת 1950 בבית החולים העמק. הורי הגיעו מקיבוץ ניר עם שבנגב, קיבוץ שאבי שמואל היה בן מקימיו. אבי הגיע בשנת 1940 בהיותו בן חמש עשרה מרומניה במסגרת עליית הנוער לקיבוץ גניגר, בעמק יזרעאל, ובמסגרת יישוב הארץ  עבר לניר עם. אבי שמואל היה בן מקימי אחת עשרה הנקודות בנגב, ונלחם במלחמת השחרור בניר עם כפלמחניק. אימי, רחל הגיעה דרך עליית הנוער בשנת 1946 לניר עם. שם הכירו ונישאו בעת מלחמת השחרור ב 1948.

בתום המלחמה החליטו לעבור למושב, הצטרפו לגרעין בית אשל, ועלו לקרקע בעמק יזרעאל. תחילה התמקמו זמנית המתיישבים במנחת מגידו, שדה תעופה בריטי קטן שננטש, שם גדלתי עד גיל שנה. ובהמשך עברו למושב היוגב שנבנה על ידי המתיישבים עצמם. הילדות במושב הייתה מאושרת. היה לנו משק פרות, סוסה, לול, שדות וכרם ענבים.

ההורים עבדו "מצאת החמה ועד צאת הנשמה", התקופה היא "תקופת הצנע". עלינו הילדים זה לא השפיע היינו פטורים מדאגות כלכליות. הסתובבנו עם ילדי המושב, והיינו עצמאים לשחק בכל משחקי הילדות דאז. החופש הגדול בקיץ, היה להיכנס לשוקת ולהשתכשך בה (תחליף לבריכת שחייה) כמובן בהשגחת הורה.

בשנת 1956 הורי עזבו את היוגב, אבי התגייס למשמר הגבול והיה בן מקימיה. עברנו לגור בגבעת המורה, שכונה שהוקמה אז ואוכלסה ע"י עולים חדשים ברובה. בכיתה א' למדתי בבית ספר אלומות בעפולה עלית, מרחק הליכה לא קצר מהבית, אותו היינו עושים רגלית. כיתה א' זכורה לי כטראומטית, לא הכינו אותנו לבית הספר, לא הייתה מודעות לצורך כזה, ולא ידענו לקראת מה אנו מגיעים, וכששאלתי איך נדע מתי חוזרים הביתה? נאמר לי כשיהיה צלצול חוזרים הביתה. בהפסקת עשר היה צלצול, ואני ובן השכנים שהיינו באותה כיתה, לקחנו את התיקים וחזרנו הביתה.

בהמשך כיתה ב' נפתחה בבית רגיל שלא היה מאוכלס ושם למדנו, כיתה בודדת עקב המצוקה בכיתות. הלימודים היו חצי מהשנה בבוקר, וחצי שנה אחרי הצהריים. אחי שהיה בכיתה א' למד באותה כיתה, בזמן הפוך, כשאני בבוקר והוא אחר הצהריים. כשהייתי בכיתה ד' נבנה בית ספר "רמות" ואז סוף סוף הרגשנו מה זה בית ספר אמיתי, עם הפסקות ופגישות עם חברים, משחקים, ובכלל אווירה לימודית.

כילדים בשכונה היינו כל אחר הצהריים, נפגשים ומשחקים בכל משחקי הרחוב, תופסת, מחבואים, חבל וכדור עד החשיכה. לא היו אז טלפונים, טלוויזיה, חשמל היה רק מאוחר בשנת 1958. בכל התקופה הזו הגיעו עולים חדשים מכל קצוות תבל. אחת מחובותיי הייתה לעזור לילדים העולים בשיעורי בית, ולימוד השפה וזאת לפי בקשתו של אבי.

בשבתות כשאבי היה בבית הייתה לנו מסורת הליכה לטיולים רגלית, בטיולים אלה הצטרפו ילדי השכונה. אבי לימד אותנו שמות פרחים, עצים, טבע ושמירה עליו. למדנו לזהות את היישובים מסביב, שמותיהם, וההיסטוריה שלהם. מיותר לציין שבתקופה ההיא, לא היו רכבים וההליכה הייתה רגלית ומאומצת. גבעת המורה מנתה מספר בתים, היום היא מקום גדול, ולא ניתן להכיר את כולם. בזמנו כל אחד ידע לאיזה משפחה שייך כל ילד, כולם הכירו את כולם והיו משפחות עם הרבה ילדים.

חלום על משפחה גדולה 

תמיד רציתי משפחה עם הרבה ילדים, כשכולם נפגשים יחד בחגים. נראה לי שזה כיף גדול אני ואחי הבטחנו לעצמנו שיהיו לנו הרבה ילדים. משפחתי מנתה ארבע נפשות אמא, אבא ושני ילדים. בשנת 1960 אבי ששירת כקצין במג"ב נהרג ברמת הגולן .בתקופה זו הסורים היו מפגיזים את היישובים שסביב הכנרת : גדות, תל קציר, ועין גב. ואז נותרנו אמא ושני ילדים ללא סבים, סבתות דודים ודודות. עברנו לחיפה שם המשכתי ללמוד בבית ספר יסודי קישון ובהמשך בתיכון הגימנסיה ביאליק.

חלומי הגדול היה משפחה גדולה ואכן היום יש לי משפחה גדולה. ארבעה ילדים ועשרה נכדים מדהימים. שאיפה נוספת שלי הייתה להיות אחות. למדתי סיעוד ועבדתי בבית החולים העמק משנת 1969 – 2012 במחלקות רבות ובתפקידים רבים.

סיפורו של חפץ 

בשנות ה 50  לא היו טלפונים ,טלוויזיה, ולא משחקים אלקטרונים, לכן היה הרבה מאוד זמן פנוי. בילינו בחיק המשפחה. בימים יפים ובזמן חופשי טיילנו בסביבתנו ברגל. בימים גשומים וקרים סביב השולחן, בילינו במשחקי קופסא, או בטיפול במעטפות עם בולים. את הבול עם חלק מהמעטפה, הנחנו בכוס מים והבול היה משתחרר.

אוסף הבולים שלי גדול והוא משנת 1954 האוסף היה שייך לאבי – סבא רבא של יהל.

אוסף הבולים 

הזווית האישית

סבתא נילי: אני נפגשת עם נכדיי הרבה, ועם יהל כל יום אחרי בית הספר. הוא מגיע אליי ואני שותפה לכל העובר עליו ביום הלימודים. אני מנסה וחושבת שהצלחתי להקנות ערכים של אהבת הזולת, הומניות, חברות ורעות והכי חשוב בתקופה זו של חרמות בין ילדים, ללמד את נכדי "אל תעשה לחבריך מה ששנוא עליך".