מאגר סיפורי מורשת

סבתא צופיה נולדה בישראל, בקיבוץ משמר השלושה (שהתאחד עם המושבה יבניאל) כחודשיים לאחר הקמת המדינה, ביוני 1948.שני הוריה ברחו מגרמניה הנאצית ורוב בני משפחתם נספו בשואה.

בילדותה היה להם משק חקלאי. אחד הענפים החשובים היה רפת לחלב. היו להם שמונה פרות שנתנו את החלב הטוב ביותר, והן היו גם חיות המחמד שלה. היא ואמה טיפלו בהן, לכל אחת היה שם: אביבה, חגית, סתווית- אלו השמות הזכורים לה. כשהייתה קטנה, לא הרשו לה לראות המלטה של פרה. עד שהיא גדלה מעט, ובליל חורף קר וגשום היא ראתה לראשונה בחייה המלטה. העגל שנולד נעמד מהר מאוד על רגליו, אבל אמא שלה דאגה שלא יהיה לו קר והביאה שמיכה לכסות אותו. זה הרשים אותה מאוד. היא למדה לחלוב ועזרה בכך, עד שאמה קבלה סכום כסף מגרמניה, בתור פיצוי על רכוש שאיבדה בשואה והם קנו מכונת חליבה, והיה קל יותר לעזור. את החלב הם הביאו בכדים למחלבה, משם שלחו אותו לחברת תנובה. בגיל חמש עשרה היא התייתמה מאמה ובגיל שמונה עשרה, גם אביה נפטר. היא למדה להיות מורה ועסקה בכך בצבא. במושבה בה נולדה ביבניאל.

בהמשך יצאה ממושבה, והגיעה לקבוץ  נאות מרדכי בעקבות בן משפחה שגר שם, ושם היא מתגוררת עד היום. כיום יש לה שתי בנות וארבעה נכדים, והיא עדיין מלמדת ילדים ומבוגרים שמתקשים בקריאה, בכתיבה, בעברית, באנגלית ואפילו בחשבון.

לסבתא רבתא סיפור מרתק שעברה. סבתא רבתא שלי היא ניצולת טביעה של אונית המעפילים-ה"פאטריה". מעפילים שהיו עולים בלתי חוקיים לארץ ישראל, בזמן ששלטו בארץ הבריטים. הגבלת מספר הרישיונות לעלייה לארץ גרמה לאנשים רבים להגיע אליה בלי רישיון. במאי 1939 פרסמו הבריטים את "הספר הלבן" שגזר גזירות קשות על הישוב היהודי ובראשן צמצום העלייה לארץ עד להפסקתה. הישוב היהודי, עד אחרון אנשיו, דחה בכעס מסמך בריטי זה, שפגע בצורה חמורה ביותר ביישוב, ובתנועה הציונית. אנגליה הידידה והתומכת, התגלתה מעתה כבוגדנית. הפגנות המוניות נערכו ברחבי הארץ, כאשר הסיסמה הבולטת ביותר היא: עלייה חופשית.

בחודשים הראשונים לאחר פרסום "הספר הלבן" גאתה ההעפלה. מלחמת העולם השניה שפרצה בספטמבר 1939 לא עצרה את המעפילים, רק הערימה קשיים נוספים. וגם בשנים 1939-1940 המשיכו ספינות המעפילים לחתור לחופי הארץ, ורובן נתפסו סמוך לחופי הארץ. הנוסעים שהיו בהן הועברו למחנות מעצר למספר שבועות/ חודשים, ושוחררו כאשר הופשרה עבורם מכסת סרטיפיקטים – רישיונות עליה לארץ.

ב-1940 המלחמה נתנה אותותיה וכמות הספינות ירדה באופן משמעותי. בסוף 1940 הגיעו לחופי הארץ שלוש ספינות מעפילים והן:

"פאסיפיק" – הגיעה ב- 1.11.1940 עם כאלף ומאה מעפילים, עליה הייתה גם אמא של סבתי. "מילוס" – הגיעה ב- 3.11.1940 עם כשש מאות שבעים מעפילים . "אטלנטיק" – הגיעה ב -24.11.1940 עם אלף שמונה מאות ושמונים מעפילים.

ביחד היו כשלושת אלפים ושש מאות חמישים מעפילים, שברחו מאירופה מהמלחמה. הפעם החליטו הבריטים, שלא כמו בעבר, לגרש את המעפילים מארץ ישראל, למקום מרוחק, למען "יראו וייראו ". הבריטים רצו להראות למעפילים הלא חוקיים, שאין להם סיכוי להיכנס לארץ ישראל, ובכך קיוו שההעפלה תצטמצם מאוד. המקום שנבחר לגירוש היה האי מאוריציוס באוקיינוס ההודי. לשם כך הבריטים החלו להעביר את המעפילים, לאניית גירוש צרפתית ,ששמה "פאטריה", ופירוש השם בעברית הוא: מולדת.

הנהגת הישוב וראשי התנועה הציונית כעסו מאוד ועשו ככל שיכלו כדי להעביר את הגזירה הרעה ולבטלה. ב-20.11.1940 הודיע הנציב העליון בפירוש שמעתה כל המעפילים שיתפסו יגורשו ל"מושבה הבריטית" ושם יוחזקו עד סוף המלחמה, ולא יורשו לשוב לארץ ישראל. כאשר הגיעה הספינה השלישית, "אטלנטיק" החלו להעביר גם את מעפיליה ל"פאטריה".הבריטים תכננו לשלוח כבר למחרת את ה"פאטריה" עם כ מעפילים  למאוריציוס.

אחרי שנכשלו כל הפעולות החוקיות נגד הגזירה: הפגנות, שביתות, שיגור מכתבים לממשלת בריטניה וכדומה, החליטה הנהגת הישוב היהודי לנקוט בצעד קיצוני יותר: לשבש את מהלכי הבריטים על ידי חבלה מכוונת בספינה, כדי למנוע או לפחות לעכב את מועד גירושם של אלפי המעפילים שבה.

המשימה הוטלה על ארגון "ההגנה", כאשר הכוונה היתה לגרום לנזק קל כדי ליצור עיכוב בשילוח הספינה. אחד ממפקדי ההגנה בחיפה, מוניה דרור, התחזה לעובד נמל, הצטרף לקבוצת בנאים, שתיקנה את תנור האפייה באנייה, והצליח להחדיר לספינה חומר נפץ, בכמות קטנה, שממנו הוכן מטען חבלה. המטען נמסר לנציגי העולים שהיו אמורים להניחו כמה שיותר רחוק ממקום מרכזי. הניסיון הראשון לא עלה יפה ונקבע ניסיון שני לשעה 9:00 בבוקר ה-25.11.1940. תוצאת הפיצוץ היתה קטלנית: התברר שהספינה היתה רעועה ביותר, למרות המראה החיצוני החזק והמוצק שלה. ההתפוצצות יצרה חור גדול בדופן הספינה ותוך שניות מעטות, המים שחדרו הפכו אותה על צידה. באותה שעה היו על הסיפון אלף ושמונה מאות מהמעפילים שהיו מיועדים לגירוש, וכן כמה עשרות חיילים ושוטרים בריטיים. מעל מאתיים חמישים מעפילים טבעו תוך דקות. הניצולים הועברו למחנה המעצר שבעתלית, ורק אחרי מאבק ממושך וקשה של הישוב היהודי הסכימו הבריטים שלא לגרש את הניצולים שוב. את מעפילי הספינה השלישית "אטלנטיק" שהגיעו יום קודם, החליטו לגרש בכל זאת.

אימה, חנה (אני) קוכמן, היתה על ה"פאטריה", וטרם הפיצוץ אמרו לה להיות על הסיפון הגבוה כי משהו "עומד לקרות". כיוון שידעה לשחות – קפצה למים וניצלה. היא לקחה על גבה עוד שלושה אנשים, שלא ידעו לשחות לחוף. לסבתא רבתא שלי לא היו חפצים אישיים, כי הכל טבע במים. היא שמרה מספר תמונות בכיס החולצה. אימה שהתה כשנה במחנה המעצר בעתלית, ומשך כל הזמן הזה הייתה בקשר עם סבא רבא שלי, גדליה דנטוביץ, שחי בראש פינה, ובסוף אותה שנה הצטרפה אליו לעבודה אצל משפחת פרידמן, מנו ושרה. הם התחתנו במוצאי שמחת תורה 1941.

סבתי בצעירותה

הזווית האישית

יעל: היה לי מעניין לשמוע על הסיפור המשפחתי הזה, נהנתי מאוד לבלות זמן איכות עם סבתא, ואשמח לעוד הזדמנויות כאלה. היה לי כיף גם במוזיאון וגם בפגישה הראשונה שהייתה בכיתה.