מאגר סיפורי מורשת

שמי יעל המר, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבא שלי, דב גור ממנו שמעתי את סיפור שורשי משפחתי, ניצולי השואה, יחד בחרנו איזה סיפור נתעד הפעם.

רקע – אני ויעל נכדתי בתכנית הקשר הרב דורי

שמי דב, את העבודה עם נכדתי יעל החלטתי להקדיש לזכרו של אחי היקר שלמה ז"ל, שנולד בסיביר בשנת 1942 ועלה עם הוריי ז"ל על אניית המעפילים אקסודוס בחודש יולי שנת 1947 בדרכם לארץ ישראל. החלטנו יעל ואני כי לסיפור נקרא – סיפור הדגל – בעקבות תמונה של אחי שלמה עם ילדים בני גילו מנופפים דגלונים, בזמן שהייתם במחנה עקורים על אדמת גרמניה טרם עלייתם בשנת 1947. שנים חשבתי כי התמונה צולמה כאן בארץ, אך אחי סיפר כי התמונה צולמה בגרמניה. לאור טקסי הזיכרון לשואה והגבורה והמסעות לפולין שהחלו בשנות ה 60 למדינה עד עצם ימנו כשהתמונה הבולטת היא צעידה עם דגל ישראל – אחי עשה זאת הרבה קודם.

סבא דב גור מספר על שואת קהילת יהודי פינסק

רציתי לספר על הורי צבי ומלכה גרוסמרק שנולדו בעיר פינסק שבפולין ובצעירותם, בערך בגילאי 16 – 17, היו פעילים בתנועה הציונית בית"ר, תנועה המחנכת את חבריה על פי משנתו החברתית של זאב ז'בוטינסקי שערכיה המרכזיים הינם: תרומה לקהילה, אהבת הארץ, פיתוח מנהיגות צעירה, שירות משמעותי בצה"ל וקיום חמשת המ"מים: מזון-מורה-מעון-מלבוש-מרפא. אמונתו המוצקה של ז'בוטינסקי כי כוח הנוער הוא שיכול לרפא את תחלואי החברה הם שעומדים בבסיס הקמת התנועה.

בשנת 1939 חולקה פולין בין גרמניה ורוסיה – הסכם ריבנטרופ מולטוב. העיר פינסק הפכה לחלק מרוסיה ועל התושבים הפולניים ובמיוחד על היהודים הוטלו גזרות כלכליות, הגבלות תנועה, מאסרים והגלייה לסיביר.

הרוסים שלא ראו בעין יפה את הפעילות של תנועת בית"ר החליטו על גרוש פעילים וביניהם הוריי שהיו אז נשואים טריים. אמי מלכה הוגלתה למחנה עבודה בסיביר, מקום ללא תנאים בו שורר רק קור ואבי צבי נעצר ונאשם על פעילות ציונית. לאחר שלשה חודשים במאסר שוחרר אבי וניפגש מחדש עם אמי בסיביר, שם נולד אחי שלמה ביולי 1941. לאחר מספר חודשים של חיים ביחד בתנאים קשים וללא קשר וללא ידיעה על מצבם של הוריהם שנותרו בפינסק, גויס אבי לצבא הרוסי ושירת כקשר. בשלב מסוים גם ניפצע קשה באחת מריאותיו ואושפז בבית חולים.

בראשית המלחמה נכנס הצבא הגרמני לעיר פינסק וביצע טבח ראשון ביהודים.

כשנודע לאבי את אשר עשו הגרמנים בפינסק והוא חיל בצבא הרוסי, ברח מהשרות ונסע עם סוס ועגלה לפינסק כדי לראות אם נותר שריד ממשפחתו וממשפחת אמי. כל שראה היה ערמות חול שמתחתיו קבורים המתים. מראה מאד קשה ששמר אבי בתוכו כל השנים. מעולם לא סיפר לנו אבי את שראה, לא שיתף בתחושתו. את שקרה שמענו מידידים של הורי במהלך השנים.

מתוך פרסום באתר יד ושם על שעשו הגרמנים ליהודי פינסק :

"ב 20 באוקטובר 1942 יצא צו חדש, חלק מתוכנית הגרמנים להשמדת הגטו לפיו נדרשו היהודים להימצא בערבים בביתם כדי שהמשטרה היהודית תערוך מרשם תושבים. במקביל נתנה הוראה לתושבים מקומיים ולאסירים אזרחיים לחפור שבעה בורות בשדה תעופה נטוש כשלשה קילומטרים מפינסק.

בבוקר 29 באוקטובר נדרשו היהודים להתכנס בקרבת בית העלמין היהודי, יחידות המשטרה עברו מבית לבית ודאגו להוציא את כולם. במקום הכינוס הוצאו כ 400 עובדים יהודים על מנת שימשיכו לעבוד בבית חרושת לעץ ובבית חרושת לגפרורים ובבתי מלאכה אחרים".

חשוב להזכיר כי אמי עבדה בצעירותה במפעל לגפרורים כמנהלת חשבונות עד שנת  1940 השנה שבה גורשה עם אבי ופעילים נוספים לסיביר, על ידי הרוסים. באותו יום נוראי ה 29 באוקטובר נדרשו היהודים למסור את דברי הערך שלהם כמו תכשיטים וכסף והובלו תחת משמר של יחידות המשטרה אל בורות הירי. באותו יום נרצחו כ 10,000 בני אדם. יומיים אחר כך נסרק הגטו שוב בעזרת כלבי גישוש בחיפוש אחר יהודים שהסתתרו הם הוצאו ממחבואם והוצאו להורג באכזריות. אחרי מבצע ההשמדה נותרו רק 143 בעלי מלאכה. הם שוכנו בשני בתים של מה שכונה "הגטו הקטן" ועבדו בתור חייטים, סנדלרים ופועלי דפוס.

ב 23 בדצמבר 1942 חוסלה גם שארית הגטו ובה הקץ על קהילת פינסק.

בזכות הגרוש של הורי מפינסק על ידי הרוסים הם ניצלו מהתופת הנוראה שבה איבדו את הורים, אחים, אחיות וקרובי משפחה. הם נאבקו להגיע לישראל במטרה להקים בה בית ומשפחה.

לאחר "הביקור" הנורא בפינסק אבי חזר לשרת בצבא הרוסי שנלחם בגרמנים, ניפצע קשה באחת מראותיו, פונה לבית חולים ולאחר שיקום ארוך שוחרר מהצבא ויצא לפגוש את אמי ואחי שלמה שנולד בסיביר.

בתקציר קורות חיים שהכינה אמי היא כותבת כי לקראת סוף המלחמה נודע לה לראשונה דרך חבר שהגיע לסיביר וסיפר על 13 יהודים בלבד שנותרו חיים לאחר הטבח בעיר פינסק והם אינם מבני משפחתה או משפחת אבי.

עוד כותבת אמי כי ביוני 1946 בסוף המלחמה הותר לאזרחי פולין לעזוב את סיביר ולחזור לפולין. יצאנו לפולין וגילינו כי בעיר הולדתנו פינסק לא נותרו יהודים וכי בבית הורי – שמעון וחנה קפלן פלשו אזרחים פולנים –  ובית בעלי – ישראל/ דב ופרומה גרוסמרק נהרס כליל.

אמי מוסיפה וכותבת כי מספורי מעט היהודים שנשארו בפינסק נודע להם על גורלם המר והאכזר של בני משפחתה ושם הורי קיבלו החלטה לעזוב את פולין ולעשות הכל כדי להגיע לארץ ישראל.

העלייה לישראל

בדרכם לארץ ישראל עברו הורי במחנות עקורים על אדמת פולין, גרמניה וצרפת.

בצרפת הם עלו למסע לארץ ישראל על אניית אקסודוס "יציאת אירופה תש"ז" עם עוד 4500 עולים. לאחר מסע קשה ומתיש ובגלל התנגדות הבריטים ששלטו בארץ לכניסת יהודים לארץ נאלצו העולים לרדת בנמל חיפה ולעלות על שלש אניות גרוש שיחזירו אותם לאירופה. הורי הגיעו לנמל המבורג שבגרמניה ושהו כשנה במחנה עקורים. אחי שלמה סיפר כי על הבניין בו גרו התנוסס דגל כחול לבן עם מנורה ולא מגן דוד. כחודשיים לאחר הקמת המדינה  עלו הורי עם אחי לארץ ישראל.

תמונת הדגל

לעניין הדגל, זכורה לי תמונה (שמאד רציתי לצרפה לעבודה אך טרם מצאתיה), בה מצולם אחי שלמה בגיל 6-7 שנים עם ילדים נוספים ובידי כל אחד דגל ישראל.

שנים רבות חשבתי שהתמונה צולמה כאן בארץ ביפו היכן שהורי גרו מיד עם עלייתם לארץ. רק בשנים האחרונות סיפר לי שלמה, כי התמונה צולמה אחרי המלחמה הנוראה, על אדמת גרמניה לפני שהפליגו באונייה בדרכם לארץ ישראל, ביוני 1947 טרם הקמת המדינה. המחשבה שמיד עם סיום המלחמה, תמונה בה רואים ילדים אוחזים ומנופפים בדגלי ישראל על אדמת גרמניה לפני הפלגתם לארץ ישראל.

החל משנת 1965, לציון 20 שנה לשחרור אושוויץ יוצאים לפולין מידי שנה בני נוער, תלמידי בית ספר וחניכי תנועות נוער לציון יום הזיכרון לשואה והגבורה.

שנים אחר כך, ב-4 בספטמבר 2003 ביצעו שלושה מטוסי F-15 של חיל האוויר הישראלי מטס מעל מחנה ההשמדה אושוויץ. מוביל הטיסה היה אמיר אשל, לימים מפקד חיל האוויר הישראלי.

"אנו, טייסי חיל-האוויר הישראלי בשמי מחנה הזוועות, קמנו מאפר מיליוני הקורבנות, נושאים את זעקתם האילמת, מצדיעים לגבורתם ומבטיחים להיות מגן לעם היהודי ולארצו – ישראל."

ילדותי

נולדתי ביפו בבית חולים דאג'ני בגיל שנתיים משפחתי עברה לגור בהרצליה בשכונת נווה עמל. ילדותי עברה בגן  "הדסה" על שם הגננת הדסה שהיתה גננת שנים רבות. הלימודים היו בבית ספר "ברנר" בילדותי אהבתי לשחק כדורגל בתפקיד שוער ומאוד מאוד אהבתי התעמלות על מתח.

אני זוכר שהיה לי חבר בשם אורי שתמיד הייתה בינינו יריבות על השיגים במקצועות הספורט כמו קפיצה לגובה ריצה למרחק שישים מטר וקפיצה לרוחק, תמיד אורי טען שהוא הגיע לתוצאה יותר טובה ממני. כיום אורי חי בגרמניה ואנחנו חברים טובים ובקשר הדוק.

אהבתי מאד התעמלות על מתח

אמי זיכרונה לברכה הייתה מעולה בתפירה, רקמה וסריגה ודאגה להכין עבורי ואחי תחפושות לפורים, לסרוג ולתפור בגדים לנכדים: קרן, שחר וזהר   

מבחר תמונות ילדות מחג פורים מהתחפושות היפות שאמי ז"ל תפרה והכינה לי בכל שנה לחג הפורים

עם אמי עם אחת מהתחפושות היפות שתפרה לי – בחג פורים

עם אחי בחג פורים

הזוית האישית

סבא דובי: כשיעל נכדתי, ביקשה שאקח איתה חלק בתכנית הקשר הרב דורי, ראיתי לנגד עיני את עבודת השורשים הראשונה (לפני 10 שנים) שעשיתי עם יותם הנכד הראשון, עבודה שעברה בשינויים קלים לשאר הנכדים, דנה, רוני ושירי. את העבודה עם יעל החלטתי להקדיש לזכרו של אחי היקר שלמה ז"ל, כפי שסיפרתי למעלה, בפתיח לסיפורנו.

למן הרגע הראשון נהניתי מאוד מהמפגש בבית הספר ובהמשך המפגשים בחדר המחשבים. נהנתי להזכר בתמונות ילדות שלי ושל משפחתי ומתוכם לבחור מקבץ שחשוב לי להעביר ליעל ולדור הבא במטרה להראות מי זה דובי.

הנכדה יעל: נהנתי מאד מהמפגשים בבית הספר, היה לי נורא כיף לשמוע סיפורים מהעבר של סבא שלי, הרגשתי סוג הקלה שעכשיו אני יודעת את הסיפור של סבא שלי ומשפחתו והדבר שאני ממש שמחה שסבא שיתף אותי בסיפור הדגל של אחיו ז"ל אוחז את דגל ישראל על אדמת גרמניה טרם עלייתם לארץ – שנת 1947.