מאגר סיפורי מורשת

שלום שמי רחל גינדי מזרחי אני סבתא של שירה משה ומשתתפת עמה בתכנית הקשר הרב דורי.

נולדתי בחלאב שבסוריה שם גדלתי עד גיל 11 בסבל בפחד, מפני שעד מלחמת השחרור להורים שלי היה בית חרושת לסבונים ובית גדול בעל שתי קומות ושבעה חדרים – היינו עשירים. במלחמת השחרור שרפו לנו את בית החרושת ובנוסף הרגו יהודים, זרקו בקבוקי תבערה על בתים של יהודים. היו לנו שכנים ארמנים והם שמרו עלינו ולכן נשארנו בחיים, אבל הערבים לא נתנו לנו לעבוד כי היינו יהודים.

אבי ז"ל הצליח לקנות חנות ושם הוא מכר סבונים ועוד דברים לכן יכולנו לשרוד, אבי היה לובש בגדים, כמו ערבי עם תרבוש. עד שסגרו לנו את הגבולות ולכן לא יכולנו לצאת מסוריה אבל היינו צריכים לברוח כי לא היו לנו חיים, כדי לברוח היינו צריכים הרבה כסף. ליד החנות של אבי ז"ל, היה ערבי שכל הזמן רצה לקנות את החנות שלו, אבל אבי חיכה לתכנן את כל הסידורים לבריחה ורק אז הוא מכר את החנות וככה יכולנו להשיג כסף ולברוח.

סגרנו את הבית לקחנו כמה דברים איתנו. לפתע באו שוטרים ולקחו את אבי ואת אחי הגדול למעצר. הם היו שלושה שבועות במעצר ואנחנו הלכנו לישון אצל קרובים עד ששחררו אותם.

לאחר מכן המבריח הודיע שאפשר לברוח ואז יצאנו לדרך והגענו לטורקיה. שם חיכו לנו נציגים מטעם המדינה וכך הגענו לארץ דרך המעבורת מרמרה. העלייה נמשכה שלושה ימים קשים וארוכים מלאים בהקאות ועוד. כך בלי אגורה והיינו צריכים להתחיל הכל מחדש. למרות שהיה לנו כל כך קשה, שמחנו שהגענו לפה לארץ ישראל.

כאשר הגענו עברנו לגור במעברה בשם קדימה ושם גרנו בצריף קטן ומיד יום אחרי שהגענו התחלנו לעבוד.

 בצעירותי

התחלתי מייד לעבוד וזה היה קשה מפני שהעבודה המזדמנת היחידה שהייתה אז הייתה בחקלאות. הצריף  בו גרנו היה רעוע, אפילו שירותים לא היו בו היינו צריכים ללכת 20 מטרים!!! האחים שלי החליטו שזוהי לא דרך חיים ועברנו לגור בעיר תל אביב. שם גרנו שלושה חודשים אצל דודתי וכאשר השגנו מספיק כסף קנינו צריף, אך רימו אותנו כי זה היה צריף קטן ורעוע, שהיה מסוכן ולכן הרסו אותו ולא  קבלנו אף שקל בחזרה. לאחר מכן האחים שלי התגייסו לצבא ואחי הגדול יחזקאל הלך ללמוד באוניברסיטה.

השנים עברו לאט לאט הסתגלנו לחיים בארץ ומאז כולנו למדנו והשכלנו ובנינו משפחות בישראל.

הזוית האישית

שירה משה מביאה את תיעוד סיפורה של סבתא רחל מזרחי את סיפור הבריחה מסוריה לישראל.