מאגר סיפורי מורשת

התקופה באוקראינה

שמי עמנואל שניידר, האבא שלי שניידר דויד נולד בשנת 1923 בעיירה קטנה בשם לנוביץ שחלק מהתקופה הייתה שייכת לפולין וחלק לאוקרינה (חלק מברית המועצות באותה תקופה). זו הייתה עיירה קטנה ברובה יהודים שומרי מצוות שעסקו בעיקר במסחר ובמלאכה בעסקים קטנים, סבא רבא שלי היה חייט. הבית היה מסודר, משפחה יהודית מסורתית אבא ואימא ושלושה ילדים, אבא שלי ושתי אחיות קטנות ממנו.

בשנת 1941 הגרמנים פלשו לאוקראינה וגם נכנסו לעיירה של אבא שלי, כמובן שהם נהגו בקשיחות ואכזריות לתושבים היהודים. בנוסף על כך, גם השכנים הגויים של היהודים, חלקם שיתפו פעולה והלשינו לגרמנים היכן נמצאים יהודים. באותו היום בו פלשו הגרמנים, אבא שלי היה בכפר בצד הפולני, הוא היה אמור להביא ביצים לביתו לקראת חג הפסח, אולם, כשהוא חזר לעיירה שלו כל בתי העיירה היו שרופים ורוב היהודים נרצחו על ידי הגרמנים גם גויים אוקרואיניים רבים נרצחו בטבח העיירה. כל הקורבנות נקברו בשני קברי אחים גדולים, שנמצאים עד היום בבית הקברות היהודי בלנוביץ.

לנוביץ (Łanowce)

"בימים שלאחר פלישת הגרמנים לברית-המועצות הספיקו 35 יהודים לסגת עם הסובייטים מזרחה. הגרמנים כבשו את לנוביץ ב-3 ביולי 1941. בלילות הראשונים של הכיבוש רצחו אוקראינים כ-60 יהודים. באוגוסט 1941 רצחו הגרמנים קבוצת יהודים מנכבדי המקום, על-פי רשימות שהכינו אוקראינים. יהודי לנוביץ גויסו לעבודת כפייה. מונה יודנרט בראשותו של פליט מגרמניה וכן הוקם שירות סדר יהודי. במרס 1942 הוקם בלנוביץ גטו. בגטו רוכזו גם יהודי ביאלוזורקה" (המכון הבין-לאומי לחקר השואה).

אימא שלי, שניידר שרה (שם משפחתה לפני הנשואים היה (טקאץ) נולדה בשנת 1925 בעיר קרסנאו. בעת מלחמת העולם השנייה היה גטו ליהודים בעיר קרסנאו, כל היהודים הוכרחו לגור שם בצפיפות. אימא שלי הצליחה להבריח את שני האחים שלה ואת אימא שלה מהגטו. סבא שלי, משה היה מגויס לצבא הרוסי וכנראה נהרג במלחמה.

המלחמה העולמית השנייה הסתימה בשנת 1945. אימא שלי עם שני האחים שלה ואימא שלה עברו להתגורר בעיר טרנופול שבאוקראינה. העיר לא הייתה רחוקה מעיר הולדתה קרסנאו, גם אבא שלי עבר לעיר טרנופול וכך הם נפגשו והחליטו להתחתן ולהקים משפחה. ואמנם בשנת 1946 הם התחתנו ואחותי יונה נולדה בשנת 1947, אני נולדתי בשנת 1951, כלומר לאחר המלחמה. משפחתנו הייתה בת ארבע נפשות: אבא דויד, אימא שרה, אחותי יונה ואני עמנואל. גרנו בעיר טרנופול בבית מאד קטן.

אבא שלי היה מאד ציוני ותמיד קיווה לעלות לארץ ישראל במיוחד אחרי המלחמה הנוראית שכילתה את רוב בני משפחתו,

עמנואל ואחותו יונה ז"ל בילדותם

בלילות הוא היה מאזין לרדיו ששידר חדשות מארץ ישראל, כמובן שהיה אסור להאזין לשידורים אלו, אבל הוא היה מאזין כל לילה  בשעות המאוחרות של הלילה. לאחר כמה שנים, לקראת שנת 1955 נודע לו שיש אפשרות להגיע לארץ ישראל. נפתחה אפשרות לקבל אשרת עלייה לארץ מפולין. היות ואבא שלי נולד בפולין, הייתה אפשרות לחזור למולדתו, לפולין כדי לנסות לקבל את אשרת העלייה לישראל. וכך בשנת 1957 נסענו לפולין.

עמנואל ומשפחתו

התקופה בפולין

אני זוכר שהמעבר מאוקראינה לפולין היה מאד קשה, שוטרי הגבול ערכו עלינו חיפוש ובדקו אותנו ביסודיות, למרות שהייתי ילד קטן, עד היום אני זוכר את הלילה הקשה הזה.

בפולין הגענו לעיר לודז', עיר תעשייתית ולא יפה. האוויר היה מלא בשאריות פיח שנפלטו מהערבות של המפעלים. אבא שלי הסביר שאנו נגור כאן, רק עד לקבלת היתר הנסיעה לישראל וזה לא ייקח הרבה זמן, אולם בפועל היינו בלודז' כשנתיים. אני אפילו למדתי בכיתה א' בבית ספר יהודי. המשמעת בבית הספר הייתה מאד קשוחה. אני זוכר שבחגים היינו הולכים עם אבא לבית הכנסת, הייתה אווירה מאד נעימה במיוחד בחג השבועות שהיו מקשטים את בית הכנסת בצמחיה.

גרנו בדירה מאד קטנה, שניים או שלושה חדרים. הייתי משחק בחצר הפנימית של הבניין עם חברים ואימא הייתה צועקת מהחלון וקוראת לי שאעלה הביתה לאכול צוהריים, היו חיים מאד פשוטים אבל נעימים.

עמנואל בפארק שעשועים

אבא שלי, מהיום הראשון התחיל לעבוד כחייט ואחותי ואני עזרנו לו להפוך את חגורות של המעילים. מידי פעם אבא נסע לעיר הבירה, וורשה לטפל באישור הנסיעה, באשרות שלנו לישראל. אחרי כשנתיים קבלנו את האישור המיוחל ואבא ואימא התחילו בהכנות לנסיעה לארץ ישראל.

העלייה לישראל – התקופה בישראל

בשנת 1957 בחודש ספטמבר יצאנו לדרכנו לארץ ישראל. הטיסה הייתה דרך וינה. הגענו לארץ, לשדה התעופה בן גוריון, בחודש ספטמבר, ערב ראש השנה, הגענו לעיר בת ים ובימים הראשונים גרנו אצל הדודה שלנו. היינו לבושים בבגדים חמים שמתאימים למזג האוויר באירופה, כשיצאנו מהמונית שהביאה אותנו משדה התעופה, שקענו בחול והיה לנו ממש חם מאד. עלינו לדירה של הדודה שלנו ומיד הורדנו את הבגדים החמים והתחלנו להתרגל למזג האוויר בארץ. גרנו אצל הדודה שלנו מספר חודשים, לאחר מכן עברנו לגור במעברת בת ים, דיור זמני, גרנו בצריפים, בתים קטנים, הקירות היו עשויים מחומר אסבסט. גרנו במעברה הזו ארבע שנים.

אני למדתי בבית ספר מכיתה ב' עד לכיתה ו'. אחותי יונה סיימה שם את לימודיה היסודיים עד כיתה ח'. משם עברה ללמוד בבית ספר תיכון "פיטמן" בתל אביב. הבית (הצריף), היה צנוע וקטן מאד, אבל חינו חיי משפחה נעימים, לא חסר לנו בתור ילדים כלום, שחקנו עם ילדים מכל העדות, לא הרגשנו אפליה בין העדות – עד היום יש לי חברים מאותם שנים.

עמנואל בתקופת הבר מצווה

אחרי ארבע שנים עברנו לגור בשכונת רמת יוסף בבת ים בדיור קבוע (סוג של שיכון). בית בן ארבע קומות בדירה מאד קטנה בת שני חדרים. אני עברתי ללמוד בשכונת רמת יוסף בבית ספר "התחיה" עד כיתה ח'. אחותי סיימה את לימודיה והתחילה לעבוד בחברת סולל בונה בתור פקידה בהנהלת חשבונות.

תקופת מלחמת ששת הימים

כל אותם שנים לאבא שלי היה בתל אביב בית מלאכה קטן לחייטות. אימא שלי הייתה עקרת בית, למעט שנה אחת שעבדה במפעל "ארטיק" בבת ים. כך התנהלו החיים ברוגע ובנעימים עד שנת 1967, באותה שנה החלה מתיחות ביטחונית מול מצריים ומאד חששנו שתפרוץ מלחמה וזאת לאחר שממשלת מצריים חסמה את המעבר לאוניות שלנו בים סוף. היות והיה חשש גדול להתקפה מהאוויר, בתור ילדים, אמרו לנו לחפור תעלות הגנה ולמלא שקים בחול וכך היינו עסוקים אחרי הצהריים בחפירת תעלות אלו. בנוסף על כך צבענו את פנסי המכוניות בצבע כחול בכדי שמטוסי צבא מצריים לא יכלו להבחין משמיים על תנועת המכוניות ובכך לא יוכלו להפציץ.

המלחמה החלה בתאריך 06-06-1967 והסתיימה אחרי שישה ימים בניצחון גדול של הצבא שלנו. כבשנו את חצי האי סיני במצריים את הגדה המערבית מירדן ואת רמת הגולן מסוריה, שטחים אלו מוחזקים על ידי מדינתנו עד היום.

אני סיימתי את לימודי התיכוניים בשנתיים בבית הספר "רמות" ושנתיים בבית הספר התיכון "סוקולוב לאור" ביפו. בחודש אוגוסט 1970 התגייסתי לצבא שימשתי כבוחן תחמושת (אחראי על בדיקת איכות התחמושת). אחרי שלוש שנים השתחררתי, תקופה קצרה מאד עבדתי "בקופת חולים מכבי" במחלקת תרופות כעוזר רוקח.

אבל בחודש אוקטובר 1973 פרצה מלחמת "יום כיפור", מלחמה מאד קשה שסבלנו בה מאבדות כבדות, אבל המלחמה הסתיימה בניצחון גדול של הצבא שלנו הייתה מגויס עד חודש 02 בשנת 1974.

לפני פרוץ המלחמה הכרתי את בלה רעייתי עד היום ונולדו לנו שני ילדים: יניב וענבר. הילדים גדלו, בגרו והתחתנו נולדו להם ילדים. ליניב: זוהר, מיכל, דותן ולבתנו ענבר: עידו וגל.

בתחילת חיי הנישואין שלנו גרנו בדירה קטנה שרכשנו אותה במסגרת תוכנית סיוע לזוגות צעירים. היות והייתי חיל משוחרר קבלנו סיוע מוגדל ובכך רכשנו את הדירה. בדירה זו נולדו לנו הילדים יניב וענבר. היינו מטיילים עם הילדים בשבתות ביחד עם חברים היינו יוצאים לפיקניקים, היו חיים מאד פשוטים, אבל מהנים.

בהווה, המשפחה גדלה ואנו מאד נהנים להיפגש עם הנכדים והילדים, אנו מקפידים לעשות ארוחות שישי פעם בשבועיים.

 צילום משפחתי

מידי פעם אנו נוסעים עם כל המשפחה לחופשות בחול ונהנים "מהביחד". אנו מאד נהנים לראות גדלים את הנכדים שלנו ובכלל נהנים במפגשים עם כל המשפחה בחגים או סתם בסופי השבוע.

הנכדה הגדולה שלנו זוהר החלה לשרת בצבא.

הזוית האישית

סבא עמנואל: נהנינו מאד מהעבודה המשותפת ותיעוד הסיפור בתוכנית הקשר הרב דורי.