מאגר סיפורי מורשת

סבא שאול פרידמן מספר על ילדותו בכפר מעש

שמי שאול פרידמן, נולדתי בתאריך 01.02.1944, בבית חולים בלינסון פתח תקווה. להורי אברהם פרידמן וציפורה (ציפה) פרידמן לבית משפחת גרביץ. נולדתי בכור להורי, לאחר שאמי עברה הפלה. לכן, לא עשו לי פדיון הבן. חיפשו לי שם, ואבא שלי החליט לקרוא על שם אביו שאול זלמן. באותה התקופה נפטר הסופר שאול טשרניחובסקי, וכולם חשבו שנתנו לי את שמי על שמו של הסופר, אך לא כך הדבר.

אחרי שכל בני המשפחה של הורי נהרגו, ולא היה להם אף קרוב, אמי מאוד שמחה שיש לה בן. אמי טיפלה בי במסירות ובאדיקות. גרנו בכפר מעש, שהיה מקום שומם. אבי היה בצבא האנגלי, הוא שירת באיטליה, ואימא שלי טיפלה בי לבד. הייתי הבן הראשון במשפחה לאחר השואה.

סבא שאולי, התינוק עם אמו ציפורה (ציפה) 

ילדותי בכפר מעש

גדלנו שלושה אחים בחדר אחד, המיטות היו מברזל. אף פעם לא רבנו, אף פעם לא התווכחנו, עזרנו אחד לשני. הינו חברים מאוד טובים. שמרנו אחד על השני אני לא זוכר אפילו פעם אחת שרבנו. שיחקנו בכדורגל, טניס על הכביש, הינו רוכבים על אופניים, היינו נוסעים לנחל הירקון בכל שבת. לאבי היה חמור בחצר.

אני ואחותי אסתר למדנו בבית הספר הס בפתח תקווה. אני למדתי בבית ספר הס עד כיתה ח', שכן לא היו בזמני חטיבות ביניים. סיימתי את לימודי בבית ספר הס בשנת 1958. סיימתי את הלימודים בציון טוב מאוד מינוס. היועצת הפנתה אותי לתיכון ברנר, שהיה ברחוב עין גנים בפתח תקווה.

הייתי חבר בתנועת הנוער העובד, המדריך שלנו היה איציק. הינו יוצאים לפעולות, לעש לילה. היינו קבוצות בכמה גילאים. שיחקנו הקפות, מחנים, כדורגל. היה לנו מועדון ברחוב האילנות, והיה לנו חיים נהדרים.

בגיל עשר, החלום שלי היה להיות שחקן כדורגל. הייתי מצטיין במיוחד בכדורגל. כולם אמרו שאני כישרון גדול. מאוד רציתי להצטרף לקבוצת הנערים של הפועל פתח תקווה, שהייתה אז בשיאה. בגלל המרחק לא הייתה לי אפשרות ללכת לאימונים אחרי הלימודים, ולהצטרף לחברים שלי באימונים. אני מאוד מצטער שלא הצטרפתי לאימונים. אני בטוח שאם הייתי מצטרף בגיל עשר, הייתי משחק בבוגרים של הפועל פתח תקווה. אבל בגלל שהיה אז אוטובוס שהגיע רק פעם בשעה, לא יכולתי להגיע לאימונים. אבא שלי היה בהסתדרות, ולא יכול היה להסיע אותי.

בתאריך 01.02.1957 חגגתי בר מצווה. זה היה יום שבת, וירד גשם זלעפות. ההורים שלי שכרו את אולמי חן, ברחוב פינסקר בפתח תקווה. החברות של אימא שלי הכינו את האוכל והכיבוד. חשבנו שלא יבואו אנשים בגלל הגשם. אך בסוף של דבר האולם היה מפוצץ.

באותו הבוקר, "עליתי לתורה" ואמרתי את פרשת "יתרו" בבית הכנסת בפתח תקווה, שהיה פעם צריף. למדתי אצל רב זקן ברחוב חפץ חיים שהקפיד על כל הכללים של ההפטרה, וכולם אמרו שלא שמעו כזאת שירה יפה מאז שבית הכנסת קיים.

סבא שאולי בצעירותו

כשהגעתי לתיכון, הלימודים היו ברמה גבוהה מאוד. התקשיתי מאוד בלימודים. התקשיתי בצרפתית, אנגלית, הנדסה. סיימתי את השנה עם שלושה שלילים. בחופשת הקיץ עשיתי מבחנים, למדתי כל הקיץ, הצלחתי לעבור אותם, ועליתי לכיתה י'. בכיתה י', הלימודים היו קשים מנשוא. לא היה לי את מי לשאול. במיוחד באנגלית וצרפתית. הרבה תלמידים נשרו. בסוף שנה י', היו לי חמישה ציונים שלילים: הנדסה, אנגלית, צרפתית, גאומטריה ופיזיקה.

בשנת 1960, כשהייתי בין 16.5, פרשתי מבית הספר והתחלתי לעבוד בנוער עובד בתעשייה אווירית בלוד, במחלקת רדיו.

נישואי ליהודית

בשנת 1968 החלטנו אני וחברתי יהודית להתחתן. מועד החתונה נקבע לתאריך 20.8.68. נישאנו באולמי "גל בפתח תקווה"

 ההזמנה לחתונת סבא שאול וסבתא יהודית

ביום נישואיי סבא שאול וסבתא יהודית

מלחמת יום כיפורים הפציעה במלחמה

בתאריך 06.10.1973, ביום כיפור, פרצה מלחמת יום כיפור. כל הממשלה וכל הצבא היו שאננים, במיוחד לאחר ההצלחה במלחמת ששת הימים. הם לא האמינו לשמועות ולידיעות של המרגלים שרוצים לתקוף אותנו.

אני הייתי בכפר מעש אצל הורי, באנו בערב יום כיפור, ולעשות את יום הכיפורים בכפר. רק אני הייתי נשוי, אחיי משה ואסתר היו בבית. פתאום התחלנו לשמוע אזעקות, וצעקו שצריך לפתוח את הרדיו. הודיעו שכל המילואימניקים, יקשיבו וישימו לב, אם אומרים את הקוד של היחידה שלהם. הקוד של היחידה שלי היה "מעיל רוח". פתחנו את הרדיו, ושמעתי את הקוד. אמרו לי שנקודת האיסוף, תהיה בשעה שש וייקחו אותי מבית ספר "שיפר" בפתח תקווה, ליד התחנה המרכזית. ישר נסעתי הביתה, לרחוב וולפסון, הכנתי את כל הציוד, נעליים, מדים, וחזרתי לכפר מעש. אבי לקח אותי עם יהודית אשתי לנקודת המפגש.

התחילו לבוא כל המילואימניקים מכל היחידות. בשעה שש הגיעו אוטובוסים ולקחו אותי עם כל החברים למחנה נתן, מדרום לבאר שבע. הגענו למחנה, כל המחנה היה ב"ברדק" שלם, מבולגן, אין ציוד, כל יחידות החירום לא מאורגנות ובקושי יש נשק.

לקחנו את הציוד, מה שאפשר היה לקחת, עלינו על גוררים ונסענו לכיוון סיני, ששם היינו מתוכננים להילחם.

עם בוקר, התחלנו לנסוע בסיני בתעלת סואץ. בינתיים התברר שהמצרים חצו את התעלה בהפתעה, והמוצבים שהיו שם לא יכלו לעמוד בפני המצרים, שהגיעו עם ארבע אוגדות. חלק ברחו, חלק הרגו, וחלק נפלו בשבי. ראינו חיילים מבוהלים שבורחים מהקרב. כשהגענו לשדה הקרב חתרנו למגע עם המצרים. לא היינו מאורגנים, ספגנו אבדות קשות, נסוגנו קצת אחורה. אמרנו שניתן למצרים קצת להתקדם, וחיכינו. העבודה שחיכינו היא זו שהצילה את המצב, שכן הם חשבו שברחנו והמשיכו להתקדם. אנחנו השמדנו ביום אחד 400 טנקים. ואז התחיל להשתנות המצב בשדה הקרב, המשכנו להדוף אותם בחזרה לכיוון התעלה, וחלק מהם נשארו בסיני מעבר לתעלה.

הגיע יום שישי, עשינו הפוגה להצטיידות בנשק, במנות קרב, במים. הגיע מכלית מים, והיינו צריכים למלא את הג'ריקנים שלנו. שכן ידענו כי ביום ראשון היה עלינו להתקדם לכיוון התעלה. בזחלם שלי היינו צוות. שני חיילים היו איתי מהסדיר – עמוס ורפאל. כשהגיעה המכלית, והיה צריך למלא מים, התחלנו להתווכח מי ילך. שכן, המרחק היה 150 מטר, וכשהג'ריקנים מלאים, כל אחד שוקל 20 ק"ג (והיינו צריכים למלא שניים, כלומר לסחוב בחזור 40 ק"ג). הינו צריכים מים כדי לשטוף פנים, לשתות, לצחצח שיניים. אני החלטתי לוותר, למרות שאני זה שמילאתי את המים בפעם האחרונה, לקחתי את הג'ריקנים והתקדמתי לכיוון המכלית. הגעתי עד למכלית, מילאתי את הג'ריקנים. באתי לחזור, ושמעתי פגז של תותח, שמתפוצץ על הזחלם שלנו. עפתי מההדף, הזחלם התפוצץ עם החברים שלי והציוד. נפלתי על הרצפה מחוסר הכרה, עם רסיסים בגוף.

התעוררתי בבית חולים ברזילאי באשקלון. שם סיפרו לי ששני החברים שלי, עמוס ורפאל נהרגו, וכל הזחלם נשרף. קיבלתי הלם, בכיתי כמה ימים. הוציאו לי את הרסיסים מהגוף. אחרי יומיים, התקשרתי למשפחה. לפני כן לא יכולתי להתקשר, במשך שמונה ימים בערך, כי לא היה לנו קשר. אמרתי להם שאני מאושפז באשקלון. אבא שלי לקח את יהודית, אשתי והם באו לבקר אותי בבית חולים, כשראיתי אותם התפרקתי משמחה ובבכי. המלחמה הייתה עקובה מדם. לידי נהרגו חיילים, נשרפו טנקים, זחל"מים עפו.

נשארתי בבית החולים שלושה שבועות, במחלקה פנימית. אחר כך שלחו אותי לכפר הנופש הצרפתי להחלמה. יהודית ואבא שלי היו באים לבקר אותי כמעט כל יום. גם צבי, דוד של יהודית, בא לבקר אותי.

תחביבים והיציאה לגמלאות היום

מצעירותי, אני כל הזמן אוהב לעשות ספורט. בעבר שיחקתי כדורגל. הייתי רץ 7-10 ק"מ. הייתי שוחה 40 בריכות בבריכה בכפר מעש. אסור לי להיות בשמש, אז הפסקתי את השחייה שמאוד אהבתי. התחלתי ללכת ברגל, לפחות חמש פעמים בשבוע. אני מאוד נהנה מההליכה בנוף הפתוח. אני מסתכל על גינות.

אני הולך ברגל בסביון, בגני יהודה, בגני תקווה, בקרית אונו. מידי פעם מתלוות אליי הנכדה הגדולה שחר, ששומרת עלי. אנחנו הולכים ומדברים. היא מספרת לי ואני לה.

אני אוהב להסתכל על הבתים היפים, ועל הגינות. בגלל שראיתי גינות יפות, החלטתי לקנות שתילים. שתלתי אותם והקמתי גינה נהדרת. כל מי שמסתכל אומר שזוהי הגינה הכי יפה בכפר מעש.

אני ויהודית אוהבים ללכת לקניון הגדול כל בוקר, ולשבת בארומה, עם כל החברים הוותיקים שלנו.

הזוית האישית

סבא שאול: נהניתי לקחת חלק בתוכנית הקשר הרב דורי, ושמחתי לשתף את נכדתי בסיפור שלי.

רוני: על תוכנית הקשר הרב דורי שמעתי מאחותי הגדולה, שהשתתפה בתוכנית בתיכון מית"ר בשנת 2018. השנה, בחרתי גם אני במסגרת המעורבות החברתית להשתתף בתוכנית חשובה זו. אני בחרתי לתעד את סיפורו של סבי, שאול פרידמן, ואני שמחה שבחרתי לקחת חלק בתוכנית. זכיתי להכיר את סבא עוד יותר וללמוד את סיפור חייו המעניין. למדתי על סבא הרבה דברים חדשים שלא ידעתי לפני כן ובמיוחד למדתי פרק חשוב בהיסטוריה על מלחמת יום הכיפור שפרצה לפני חמישים שנה וסבי לחם בה, נפצע במלחמה קשה זו והשתקם מפציעתו.