מאגר סיפורי מורשת

שמי עידן, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם סבתי, רחל זיתוני, יחד אנו מתעדים את אמה של סבתא – רבקה פייגנזון לבית רחמינוב, סבתא רבתא שלי, במאגר המורשת של התכנית. וכך סיפרה לי סבתא רחל על אמה:

סבתא רבתא רבקה נולדה במומביי בהודו בתאריך 2.4.1939. היא נולדה במסגרת הבריחה של משפחתה מבוכרה. הוריה החליטו לעלות מבוכרה לארץ ישראל. הם רצו לעלות לארץ מכמה סיבות. ראשית, הם רצו לחיות בארץ ישראל, וגם זה היה אחרי השואה והם מאוד חששו ופחדו שזה יקרה שוב ולכן הם רצו להגיע למקום בטוח ומוגן. העלייה לארץ בזמנו הייתה בעייתית. לא איפשרו, היה קושי לעלות. בשנת 1945, כשהם החלו את העלייה, היו להם שכנים טובים בהודו. הם השאירו להם את הבית שלהם וביקשו לשמור זאת בסוד. ככה ברחו מהודו ועלו על ספינת מעפילים. הם היו על הספינה הרבה זמן, לא היה קל, אנשים היו עייפים וחלשים מאוד, חלקם חולים. על הספינה היו אנשים מכל העולם, כל השפות וכל העדות. זה היה ממש קיבוץ גלויות, אבל היתה המון עזרה הדדית, ומאוד עזרו אחד לשני.

כשהגיעו לארץ, הם הגיעו למעברה בבית ליד. שם שיכנו אותם והחיים במעברה לא היו קלים. היתה צפיפות, לא היתה פרטיות, אבל חיו ביחד עם כולם.

לסבא שלי, אפרים, היה אח שגר בירושלים. הוא היה מגיע אחת לכמה חודשים לבקר אותם ומביא להם דברים גם מתל אביב. לאחר המעברה הם עברו לכרם התימנים, ליד שוק הכרמל בתל אביב. באחת הפעמים הדוד דיבר עם סבא אפרים וביחד הם קנו דירה בשכונת שפירא בתל אביב. זו שכונה מוכרת בתל אביב, ובזמנו, בשנת 1948 תל אביב עוד לא היתה מפותחת, אבל זה בכל זאת נחשב מקום מרכזי, ליד יפו, ליד הים, היה פה מסחר. סבא אפרים במקצועו היה מוכר בדים. סבתא רבקה הייתה בת 6 כשעלתה לארץ, אבל אחיה הגדולים עזרו לסבא בעבודה עם הבדים.

בזמנו, הילדים היו לומדים רק עד כיתה ו'. סבתא רבתא רבקה למדה גם היא עד כיתה ו'. סיימה ללמוד ועבדה בבית מרקחת, ממלאת משחות בקופסאות, וכך היתה מרוויחה קצת כסף. החיים לא היו קלים. לא היה הרבה כסף לאנשים. אז הם התחילו לבנות את עצמם.

לימים, במלחמת השחרור, בשנת 1948, אחיה של סבתא רבקה, יוסף ז"ל, עבד בבניין וטרוריסטים מהפדאיון ירו בו והרגו אותו. הוא עבד עם חבר, ובעת שהם בנו את הבניין, ירו בחבר שלו. הוא רץ לעזור לחבר, ואז ירו גם בו. הוא היה פצוע, היה מאושפז כשלושה חודשים בבית חולים, ולא החזיק מעמד. זה משהו שקצת פירק את המשפחה, פגע בשמחה של המשפחה. הם היו משפחה שמחה שהיה לה טוב וזה קצת שינה את החיים. הם היו חמישה אחים. הם הצליחו להתגבר, אבל כמובן שבכל שנה יש אזכרה. לאימא שלהם, צביה ז"ל, היה קשה, אבל החיים חזקים וממשיכים.

סיפור ההיכרות של סבא שמואל (ז"ל) וסבתא רבקה 

רבקה באה ממשפחה בוכרית, ושמואל בא ממשפחה של ניצולי שואה מפולין, מוורשה. הם ברחו יחסית מוקדם מוורשה לסיביר, הם חיו בסיביר כמה שנים והגנו על עצמם שם מהמחנות. לא נכנסו לשם, החיים בסיביר היו קשים מאוד, בקור עז מאוד, ולא האמינו שמי שחי שם ישרוד. האחות של שמואל, שמה היה רבקה (ז"ל), נהרגה על ידי הגרמנים. היא עזבה את המשפחה לצרפת כדי לעבוד ולעזור למשפחה. בדרך הנאצים תפסו אותה ואת חברה שלה והן לא חזרו משם.

כששמואל הגיע לארץ הוא הכיר את רבקה. הוא גר בהרצליה, ורבקה גרה בשכונת שפירא בתל אביב. הם הכירו והתאהבו. זה  היה כיף לגדול ולראות את המשפחה – האבא פולני, בלונדיני עם עיניים כחולות, והאמא שחרחורת יפהפייה בוכרית שנולדה בהודו. מזרח ומערב חברו ביחד והייתה אהבה גדולה מאוד בין המשפחות ובין שניהם. הילדים נולדו לשתי משפחות של מנטליות, שפה, מנהגים ומאכלים שונים, אבל כשהיו ביחד – כולם היו עם כולם, כולם טעמו את האוכל של כולם וכולם כיבדו את כולם. "תמיד כשמדברים על אפליות בין אשכנזים לספרדים, אנחנו לא ידענו על מה מדברים כי אנחנו חיינו ביחד, והיה לנו מאוד טוב. מה שאני (סבתא רחל) יכולה להגיד, זה שבאמת בסך הכל היו חיים משותפים ביחד מאוד נעימים וכיפיים, יש חוויות מיוחדות."

רבקה היתה ילדה מאוד פעילה חברתית, תמיד הייתה בועדות בכיתה, תמיד מובילה ומנהיגה. תמיד אהובה והיתה סוג של קונצנזוס. היא אישה של שלום. אהבה מאוד לרקוד ריקודי עם, מאוד לשיר ולשמוח. זה מהמשפחה – משפחת רחמינוב עד היום בירושלים היא משפחה גדולה מאוד של זמרים ושחקנים עם רקע של הופעות לקהל הבוכרי, וזה בעצם מה שסבתא מאוד אהבה וגם עד היום. היא מנגנת על דויירה – זהו תוף של בוכרים, והיא מנגנת עליו מאוד יפה.

יש לסבתא רחל גם טבעת שעוברת מדור לדור, טבעת מהסבתא הגדולה, ממנה לסבתא צביה, ממנה לסבתא רבקה וממנה אל רחל.

מקצוע ועיסוק – סבתא רבתא רבקה

סבתא רחל מספרת: "לפני שהתחתנה עבדה כספרית. אחרי שהתחתנה הייתה סייעת מוסמכת בגני ילדים. גידלה דורות של ילדים. מה שמיוחד בה, זה שהיא בן אדם מדהים של נתינה ולב אינסופיים, וכשהיא היתה מטפלת בילדים, היו בכל כיתה ילדים קצת מוזנחים מבתים הרוסים, אז היה הייתה דואגת להם בבוקר, מקלחת אותם, נותנת להם בגדים, אוכל, דואגת שלא יחסר להם כלום וגם בסוף היום כשהיו מאחרים לבוא לקחת אותם, היא היתה מביאה אותם אלינו הביתה, נותנת להם לאכול, ממש מסדרת אותם עד שההורים שלהם היו מגיעים אלינו בערב. סבתא רבקה לא הייתה משאירה אותם בגן, פשוט מביאה אותם אלינו הביתה, דואגת להם, מקלחת אותם ומאכילה אותם. הרבה פעמים גם כעסה על ההורים שהזניחו אותם, אבל תמיד דאגה לילדים.

עד היום היא לב ענק, ועד היום כל מי שמכיר אותה פשוט מאוהב בה."

היכרות ונישואין

סבתא רחל מספרת: "הוריי הכירו, התחתנו וגרו בתל אביב בבית לא רחוק משכונת שפירא, ברחוב לוינסקי. סבי וסבתי התגוררו בהרצליה."

יציאה לגמלאות והיום

"כשאמי פרשה לגמלאות היא עזרה לי מאוד לגדל את הילדים שלי. עד היום היא עוזרת לאנשים למרות גילה, היא הולכת למועדון קשישים ומנסה לעזור שם לקשישים אחרים. היא אישה דתייה מאמינה, תמיד מתפללת ומברכת, לכל מי שמבקש תפילה, היא מתפללת עבורו. אין מישהו שמכיר אותה ולא מתאהב בה ושומר איתה על הקשר. היא באמת משהו מיוחד.

מסר לדור הצעיר

המסר הוא שזה לא משנה אם אתה ספרדי או אשכנזי, דתי או חילוני, דבר לא משנה, חוץ מזה שתהיה בן אדם. תהיה בן אדם טוב, עם לב רחב, שעוזר לזולת, שאכפת לו. זה המסר. אין הבדל בין ימין ושמאל, גם דעות יכולות שונות, שפה שונה, אוכל שונה, טעם שונה – זה בסדר! רק מה שחשוב הוא לכבד האחד את השני. חשוב גם לזכור שכוחנו באחדותנו. ככל שנהיה מאוחדים כך נהיה בלתי מנוצחים."

הזוית האישית

סבתא רחל: דבר לא משנה, חוץ מזה שתהיה בן אדם. תהיה בן אדם טוב, עם לב רחב, שעוזר לזולת, שאכפת לו. מה שחשוב הוא לכבד האחד את השני. חשוב גם לזכור שכוחנו באחדותנו. ככל שנהיה מאוחדים כך נהיה בלתי מנוצחים.