מאגר סיפורי מורשת

שמי אור ואני רוצה לספר על סבתא רבתא שלי, שהייתה אישה יפה וחזקה וקראו לה רוזה פוטוריאן.

סבתא רבתא, נולדה ב-8 במרץ 1926 לברוניה וגרשון פוטוריאן, בברית המועצות בכפר "לקרט" שהוא כפר יהודי באוקראינה. רוזה הייתה האחות הבכורה במשפחה עם חמישה ילדים.

כשמלאו לה 14 התחילה מלחמת העולם השנייה. כדי לעזור למשפחתה היא הוסיפה שנתיים לגילה על מנת להתקבל לעבודה.

במהלך מלחמת העולם השנייה התחילו ידיעות שצבא גרמניה מתקרב לעיר שלהם ומשפחות יהודיות נאלצו לעזוב את המקום ולנוע מזרחה לכיוון הרי אורל.

הם יצאו לדרך עם מעט רכוש. הדרך הייתה קשה, מלווה בקור, רעב ומחלות רבות. בדרך, שני אחיה התאומים חלו במלריה ונפטרו, למרות זאת המשפחה המשיכה ללכת כדי להציל את מי ששרד את המחלות, עד שהגיעו להרי אורל.

רוזה המשיכה לעבוד קשה כדי לעזור לאמה ולאחיה הקטנים. בסיום שנת 1944, עם שחרור אוקראינה מידי הנאצים, חזרה המשפחה לעיר מולדתה. המקום היה הרוס לגמרי וכולם נאלצו לעבוד מאוד קשה כדי להחזיר את העיר לחיים נורמליים.

בסוף שנת 1945 רוזה התחתנה עם סבא רבא שלי, שהיה מפקד בצבא.

כמה שנים לאחר סוף המלחמה נפטרה אחותה הקטנה, וכך מחמשת האחים רק היא ואחיה סמיון נשארו בחיים.

במסגרת תפקידו כקצין, סבא רבא שלי נדד ממקום למקום בתוך ברית המועצות ורוזה ליוותה אותו בכל מקום. החלפת מקום המגורים לעיתים קרובות  הקשתה עליה לבנות קריירה משלה.

בסוף, הם התגוררו בעיר צ'לייבינסק שברוסיה. בשנים האחרונות סבתי עבדה בבית הספר ויצאה לפנסיה בגיל 55 כפי שזה היה נהוג בברית המועצות.

בשנת  1980 בעלה נפטר, אחרי התמודדות עם מחלה קשה.

ב-16.3.93 סבתי רוזה עלתה לארץ, שנתיים אחרי כל המשפחה והתגוררה בעיר אשקלון.

סבתא רוזה חיה בישראל חיים שקטים ומאושרים. היא בילתה המון עם משפחתה המורחבת שכללה שני נכדים ושישה נינים. סיפרה המון סיפורים מהחיים שלה במפגשים המשפחתיים, בסופי שבוע, ימי הולדת וחגים.

רוזה הייתה בשלנית מצוינת ותמיד פינקה אותנו במאכלים רוסיים אוטנטיים.

ב-21 לפברואר 2018 היא הלכה לעולמה מלווה בכל המשפחה הגדולה.

הזוית האישית

אור: העבודה הייתה מהנה ומשכילה