מאגר סיפורי מורשת

הסיפור תועד במסגרת שיתוף פעולה בין באים לטוב – מערך ההתנדבות הלאומי של ותיקים בישראל ותכנית הקשר הרב דורי, התשפ"ג 2023

שמי אביגיל גוטפרוינד. סבתי ע"ה, גב' גיטל גרוסברג, נולדה בירושלים שבין החומות לפני למעלה מ-130 שנה. היא הייתה אישה מאוד פיקחית, ומאחר שבשנותיה האחרונות קצת כבדה שמיעתה, היא הייתה מספרת לנו בכל מפגש סיפורים מעניינים מחייה, במקום להתאמץ להקשיב לנו. אני רוצה להביא בזאת את סיפורה המרתק על אירוסיה ונישואיה – אותו שמענו מפיה פעם אחר פעם. (יש לי הקלטה שלה ביידיש עסיסית קולחת. אילו הצעירות של ימינו היו מבינות יידיש, הייתי משמיעה אותה להן. יש בסיפור מוסר השכל רב של חיי צניעות והסתפקות במועט – ויחד עם זאת, הרבה שמחת חיים).

וזו לשונה (בתרגום): "הנערה כבר נכנסה לשנתה ה-16. מה עושים? להורים כבר יש עגמת נפש. עדיין לא רואים את השדכן. עזר הקב"ה, והגיע ר' שלמה שדכן.

שאל השדכן: "מה נשמע אצלכם?"

"אנחנו מחפשים בחור טוב. האם אתם מכירים איזשהו חתן טוב?"

"איזו שאלה, בדיוק מה שמתאים לכם. בחור מאוד מוצלח. אם כן, מה אתם נותנים כנדוניה?"

"כמנהג בעלי בתים. ניתן 50 "נפוליון" ושנתיים קעסט, אבל דע לך, שאנחנו מחפשים בחור עם "חלוקה" (דמי "כולל") גדולה. אם תשיג בחור כזה, אנחנו נתאמץ, אבל ניתן את הנדוניה, כאמור".

"בסדר, אני כבר אתן לכם תשובה".

ב"ה כבר שומעים מילה טובה מהשדכן. הנערה לא יודעת מכלום. היא עסוקה במטבח, בבית. הלך ר' שלמה אל המחותן ושאל אותו: "מה נשמע אצלכם? האם אתם מחפשים שידוך?"

"איזו שאלה. הבחור כבר בן 17! הגיע הזמן לשדך אותו".

"אבל איזה בחור יש לכם?"

"אל תשאל. הרי לא תאמין לי. היכנס אל ר' יצחק מתמיד בישיבה, ובקש ממנו את הבחור הטוב ביותר. כבר תשמע מה הוא יגיד לך".

כך היה. חזר השדכן עם תשובה. כך וכך העניין, אתם יכולים לגשת אל ר' יצחק מתמיד – ראש הישיבה, והוא יצביע לכם על הבחור הטוב ביותר. הלכו הסבא והאבא אל ר' יצחק מתמיד בישיבה ושאלו אותו כך שהבחור לא ידע ולא ישמע, זה לא נעים, והוא הצביע להם על הבחור המדובר, שהוא באמת המצויין.

מגיע ר' שלמה לשמוע מה אומרים הסבא והאבא, והם אומרים לו: "אכן, בדיוק כפי שאמרת". – "אבל העיקר, כמה "חלוקה" תהיה לו? לאיזה כולל הוא שייך?"

"הוא ויז'ניצר. יש לו "חלוקה יפה. הוא יכול לקבל 8 "נפוליון" לשנה, וכשהקב"ה יעזור ויהיה להם ילד, יהיה להם עוד יותר".

ב"ה זה שידוך מצוין.

"ומה אתם מבטיחים?"

"צד הכלה – אומר המחותן – כפי שאמרתי לך קודם, ניתן 50 "נפוליון" כנדוניה ושנתיים קעסט וכן מחצית מהריהוט. ניתן גם "דירה" (חדרון) באותן שנתיים של הקעסט.

חוזר השדכן אל אבי הבחור למסור לו את הפרטים. עכשיו נשארה בעיה קטנה. הילדים צריכים "כאפן א קוק" (לחטוף מבט). הם לא צריכים פגישה, רק "לחטוף מבט". אבל איך מגיעים לזה? בלי זה אי אפשר לערוך "תנאים".

ניגשת אם הנערה אל בתה ואומרת לה: "בתי, הקשיבי. בשבת תצטרכי ללכת לראות חתן". – "שה' ישמור! אני לא הולכת לראות חתנים. אני לא צריכה חתן. אני לא רוצה חתן".

"אוי, א בראך, היא גורמת לנו בושות. הרי כבר סיכמנו עם השדכן ועם המחותן. מה זאת אומרת שלא תלכי? את חייבת ללכת לחטוף מבט. אי אפשר אחרת. כך נוהגים".

והנערה לא מוכנה בשום אופן!

"אוי ואבוי. מה קורה פה? מדוע הצטרכנו בכלל לדבר? שתשב בבית. ממש אסון!"

הדבר היה בחמישי בלילה, ובשבת צריכים ללכת אל הדודה למאה שערים מהעיר העתיקה כדי לחטוף מבט, והיא מסרבת. מה עושים? זה מר ממוות! נגיע לבזיון.

הולכת האם אל הסבא (אבי אם הנערה), ואומרת לו: "אבא, אתה יודע מה קורה אצלנו? קרה לנו אסון גדול. סיכמנו עם השדכן, ה' כבר שלח לנו שידוך, וצריך רק לחטוף מבט, לא יותר, ואפשר לעשות "תנאים", והנערה אומרת שהיא לא הולכת!"

"יהיה בסדר, אומר הסבא – בתי, אל תדאגי. מחר, ביום ששי מוקדם בבוקר, אני אבוא עם המקל, ונראה אם היא לא תרצה ללכת".

למחרת, ביום ששי מוקדם בבוקר, מופיע הסבא. שואלת אותו הנערה בפליאה: "סבא, בוקר טוב לך, מה אתה עושה כאן ביום ששי בבוקר?"

הגיב הסבא: "מה אני עושה פה? אוי ואבוי, מה שאני שמעתי עליך!"

"מה שמעת עלי, סבא?" – התפלאה הנערה.

"שאת לא מצייתת לאימא!"

"אני? לא מצייתת לאימא?"

"כן. אימא אמרה לך שצריך ללכת לראות בחור, ואת מסרבת?!"

"טוב, טוב, סבא. אל תצטער. אם אתה אומר, אני אלך!"

(יותר מאוחר היא אמרה להורים את סיבת סירובה: "בשביל מה אני צריכה ללכת לראות את הבחור? אני מתארת לעצמי שבחרתם בשבילי את הטוב ביותר. ואם יש לו קצת גיבנת, זו לא מחלה, ואם הוא קצת צולע? גם זה לא אסון. העיקר הוא לומד היטב? יש לו "חלוקה" יפה? אז אני מסכימה").

בשבת בבוקר לאחר הטשולנט לובשת הנערה חצאית ארוכה ומתעטפת בשַׁאל של אמה וצועדת עם הוריה מהעיר העתיקה לעבר בית הדודה במאה שערים. מגיעים לבית הדודה. בבית הדודה יושב הבחור עם שני האבות, ובצד השני יושבת הבחורה עם שתי האמהות, וחוטפים מבט, אך לא מדברים ביניהם מילה.

בינתיים לוחשת האם לבת ב"גוּרג'יש" – שפה זרה, שהם לא יבינו: "בתי, אני רוצה שתצאי קצת לחצר, וגם הבחור ייצא, ותחליפו ביניכם כמה מלים".

"אני כבר הולכת מכאן! אני כבר בורחת! אני לא רוצה לדעת! אין לי מה לדבר עם בחורים זרים! אני לא הולכת. אני לא רוצה. אחת ולתמיד!"

הבינה האם לרוחה והניחה לה.

ישבו עוד מעט, כבר חטפו מבט, כבר שמעו שהחתן לא אילם והכלה לא אילמת ב"ה. כשקמו ללכת, הפנה הבחור את גבו לעבר פני הכלה ואמר: "א גוטן שבת!", והכלה לוחשת לעצמה: "א גוטן שבת. גיי געזונטער הייט".

בדרך מנסים ההורים לדובב אותה: "מה את אומרת? בחור נחמד, נכון?"

והבחורה שותקת.

אומר אבא לאימא: "טוב, אם היא שותקת, סימן שהיא מרוצה".

למחרת השכם בבוקר מגיע ר' שלמה.

"נו, מה אתם אומרים?"

"אנחנו מקוים שיהיה בסדר".

"אבל כבר יש לכם "שליש" להפקיד אצלו את הנדוניה?"

שליש אחד הביא צד החתן ושליש שני הביא צד הכלה. לא נתנו אמון במחותנים, ולזוג לא נתנו את הכסף עד שהיה להם ילד. טוב, זה מהדברים הקטנים. לנו כבר יש שליש, וגם הם כבר ימצאו איזשהו מכר. כבר יוכלו לעשות את ה"תנאים".

הולך ר' שלמה למחותנים, ואומר להם שהכל בסדר. לצד הכלה כבר יש שליש, ועכשיו  צריך אבי הבחור להביא שליש להפקיד אצלו את הנדוניה, ואפשר יהיה לגשת ל"תנאים".

חוזר ר' שלמה למשפחת הכלה ואומר: "המחותן אמר שבתקופה הארוכה שבין הארוסים לחתונה הוא לא נותן מתנות". נעשה רע על הלב.

"כן, הוא יתן תכשיטים בסך 10 "נפוליון" לפני החתונה, אבל בפורים, פסח, שבועות, ימים טובים – שולחים מתנות לכלה, אבל הוא לא יתן".

נהיה מר מאד, אבל בגלל זה לבטל שידוך?

אומרת האם: "כבר נמצא עצה. נצא ונקנה כבר משהו, בשביל השכנים. הרי הם יבואו לראות מה שלח החתן… יהיה בסדר."

"אתם יודעים איך נוהגים" – אומר השדכן.

"נו, מה המנהגים המקובלים?"

"ישנם מנהגים שונים. האינכם יודעים?"

"זו בתנו הבכורה. עדיין אין לנו נסיון. אמור לנו אתה."

"המנהג הוא לשלוח לחתן טלית, שטריימל, גארטל, שני זוגות לבנים… שני זוגות גרבים ושתי יארמולקעס. לכלה ישלחו מטפחת משי ושאל".

טוב, אפשר שהמחותן כבר יבוא, יסכמו ביניהם ויעשו "תנאים".

השלב הבא היה מסיבת ארוסין, ושוב אותו דבר – הוא יושב עם הגברים והיא – עם הנשים. כשהוא פנה ללכת, שוב הפנה אליה את גבו ואמר: "א גוטע נאכט".

בין האירוסים לחתונה לא נפגשו. כשהבחורה היתה רואה בחור ברחוב, היא חשבה לעצמה: "האם זה הוא? נדמה לי שהוא היה קצת יותר גבוה!"

בינתיים הכינו את הנדוניה: מלאו ארגז במצעים שנתפרו בבית ובכל הדרוש.

והנה הגיע מועד החתונה. את החתונה צריך לעשות אבי הכלה. אבי החתן לא רוצה להשתתף. מה לעשות? לא נורא, יהיה בסדר. הקב"ה לא יעזוב אותנו.

עכשיו צריך להזמין את בעראל'ה שמש. כשבערל'ה בחתונה, מאד שמח. יש ציבור מאד גדול. באים מארבע פינות העולם! נתנו לידי בעראל'ה הזמנה ורשימת מוזמנים, שילך מבית לבית ויזמין אותם לחתונה. את הקרובים ביותר עליו להזמין לשבת. לשלוח הזמנות בדואר? חס ושלום! מדוע לבזבז בולים? חבל על הכסף. את בעראל'ה שוכרים ממילא להיות הבדחן בחתונה…

(חתונות ערכו רק בימי ששי – כי הגויים היו עורכים חתונות בשאר ימי השבוע (לדבריה). הזמינו את המבשלת, והיא הכינה את "מרק הזהב", בו יכבדו את המשתתפים בשמחה.

ביום ששי הגיעו המוזמנים. המחותנים הביאו מצרכים: זו הביאה תרנגולת, זו הביאה "רוטל" סולת… זה הביא "רוטל" יין… העמידו חופה, ולקראת היציאה לחופה כיסו את הכלה ב"דעק טוך" גדול וכבד וחגרו לה סינר לבן עם סרטים יפים (הוא היה דווקא יפה!) ועטפו אותה בסדין לבן גדול. כמו מת, כמו נפטר. אם החתן היה מציץ עליה, הוא היה מאבד את היצר הרע (כלשונה). (את ה"דעק טוך" והסדין השאילה אישה לכל הכלות, ואת הסינר תפרו בבית מספר חודשים לפני החתונה).

לאחר החופה הביאו קערה עם "מרק הזהב". זו קיבלה כף וזו קיבלה כף. הכל נעשה בזריזות, כי צריכים להספיק עד הדלקת הנרות. מרוב פזיזות, זו נכוותה בלשונה, וזאת – נשפך מרק על שמלתה, ואחת מהקרובות בכלל נשכחה ולא קיבלה מהמרק. עד היום היא ברוגז על זה, כלשונה של סבתא. אי אפשר לרצות אותה. "מדוע לזו נתנו ולזו נתנו. ומה אתי?". סעודת החתונה נערכה בליל שבת בבית ההורים בהשתתפות בני המשפחה. לאחר הסעודה באו המשמחים לשמח. ממש הפכו את הבית מרוב שמחה. רקדו ושרו והשמחה הרקיעה שחקים.

למחרת בבוקר מובילים את הכלה לבית הכנסת. בא ציבור נשים כדי ללוות את הכלה. מלבישים אותה שמלה ארוכה ושאל, וכך צועדים לבית הכנסת. לאחר התפילה כולן מאחלות לה "מזל טוב", וצועדים חזרה הביתה.

בסעודת השבת יש להזדרז, כי לאחר הסעודה יבוא שוב הקהל ל"ועז'יטע" ויבואו שוב המשמחים לשמח. שוב שירה וריקודים ושמחה עד לב השמים. והדבר חוזר על עצמו בסעודה השלישית. לאחר מכן תפילת ערבית, והחתן עושה הבדלה. כל הקהל נעמד מסביב לשמוע את ההבדלה של החתן. "או, הוא יודע! ברוך השם! חתן יקר. עשיתם שידוך נפלא".

במוצאי שבת ערכו את ה"נִיצַ'אדֶה". הגיע הקהל, והגיע בעראל'ה שמש לשמחם. שוב רבה השמחה. מגישים כבר ריבה ומים. אישה אחת עוברת עם קערית ריבה וכפיות, ואישה נוספת עוברת עם שתי כוסות מים. כל אחת מקבלת כפית ריבה, מלקקת ומאחלת "מזל טוב!" ואחר כך מגישים קפה שחור. זו נכוית בלשון, זו – נשפך קפה על שמלתה… הכל נעשה בזריזות. הקהל רוקד – גברים לחוד ונשים לחוד.

בעראל'ה נעמד על השולחן, מציב קערת נחושת ומכריז: "דרשה געשאנק, דרשה געשאנק. חָתְן'ס צד צַ צַ צַ", ואז ניגש כל אחד מצד החתן ושם את מתנתו בקערה. זה הביא שתי כפות, זה הביא צלחת, זה הביא קערית וכן הלאה. מי שלא היה לו מה להביא, לא בא לחתונה. משהונחו כל המתנות הכריז בעראל'ה: "אין עוד? אין עוד? זהו?" כולם הביטו בפה פתוח לראות מה נותן כל אחד. אחת הקרובות הביאה שני אגרטלים קטנים, וה' עזר ואחד נשבר. א בראך! בושה לתת רק אגרטלון אחד! כפרה, מה לעשות! שיהיה רק אחד!

טוב, עכשיו "כַּאלֶעס צד צַ צַ צַ", ומשפחת צד הכלה הניחו את מתנותיהם בקערה. כסף שהוטל לקערה שייך למחותן, שהרי הוא עורך את החתונה. עמד המחותן עם אוזנים פקוחות לראות כמה נכנס. וכמה כבר נכנס?! אולי לירה או שתים בסך הכל! אבל גם בזה אין לזלזל. אוספים כבר את הרכוש מהקערה, והמחותן אוסף את המטבעות, ובעראל'ה נעמד לומר את ה"גראמען" – עד אור הבוקר. "שרק יהיה לכם במזל. כמה מאושרים אתם! קיבלתם מחותן כה יקר וחתן נפלא. והשמש – עוד יותר טוב מכולם! שיהיה לכם רק מזל ושנים ארוכות".

בתום הערב הזמינו את המחותנת לבוא למחרת לטקס גילוח השיער. קצת כיבוד היה – ממה שנשאר מהחתונה. מעניקים לכלה "פאלאדנֶה" (מתנות). אחת מביאה מטפחת, אחת מביאה קערה גדולה, אחת מביאה ספל ואומרת לכלה: "בתי, כשתלדי, תשתי את ה"רוּמיאניק" (אל תשאלו אותי מה זה. זאת לשונה) מהספל הזה. הכלה נעבאך כל כך התביישה: "מה היא מבלבלת את המוח?"

כל ערב ערכו שבע ברכות, ומה כבר הגישו? – חתיכת הערינג, אבל, כאמור, השמחה היתה גדולה. במשך כל שבעת ימי המשתה היה אסור לחתן ולכלה לצאת מהבית.

כבר הזמינו את הארון (שממומן על ידי שני המחותנים – כל אחד נתן 2 "נפוליון"), אבל אין בשבילו מקום בחדרון ששכרו לזוג. אותו שמו בינתיים בדירת ההורים. לא נורא, למשך שנתיים, זה יעבור! וכן הזמינו שתי מיטות. ביניהן נותר רווח של מטר או פחות. עכשיו צריך להזמין נגר לבנות שולחן (במחיר 30 גרוש). הרי החתן הוא תלמיד חכם, והוא צריך לשבת וללמוד. איפה הוא ילמד – במיטה? בא הנגר ומדד את הרווח שבין שתי המיטות כדי להעמיד בו שולחן. אמר להם הנגר: "באותו מחיר אני יכול לבנות שולחן ארוך יותר בשני סנטימטר, אבל אין מקום!

אומרת לו האשה הצעירה: "אם כך, תוריד מהמחיר". ענה הנגר: "לא, זה אי אפשר".

זה היה הריהוט. כן, כיסא קבלו במתנה לחתונה – במחיר 20 גרוש. הקרובות ביותר נתנו כסאות. אחת נתנה כיסא אחד ועוד אחת נתנה כיסא שני. נו, כבר יש שולחן וכיסאות. מה צריך עוד?

שאלתי: "סבתא, פריג'ידר לא קיבלת?"

ענתה סבתא: "היה קר בעצמות. לא היה צריך פריג'ידר".

זה היה אז. לא רצינו דירות של ארבעה חדרים, לא רצינו שום דבר, לא טלפון, ולא ולא ולא… זה היה. והיה די טוב, לא היה רע. יותר טוב מהיום!!!

וכך חיו באושר – אם לא בעושר גשמי, אבל בעושר רוחני, והעמידו דורות ישרים מבורכים.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת שיתוף פעולה בין באים לטוב – מערך ההתנדבות הלאומי של ותיקים בישראל ותכנית הקשר הרב דורי, התשפ"ג 2023.