מאגר סיפורי מורשת

שמי בתיה אטיאס, נולדתי להוריי טובה ומשה ז"ל כבת בכורה. אמי נולדה בעירק ולה חמישה אחים ואחיות, סבתא שלי גידלה את ילדיה בכוחות עצמה בהיותה בהריון בילד החמישי, סבי נהרג במלחמה וסבתי נשארה אלמנה.

תנאי המחייה היו קשים ביותר, בעלייה לארץ סבתי וילדיה התגוררו במעברה בחולון. הם שכנו באוהלים, חלקו שירותים ומקלחת משותפת עם השכנים, ללא תאורה ומזון. התנאים היו קשים אבל זה היה עדיף מלחיות בעירק. חלוקת המזון התבצעה באמצעות תלושים, אמי הייתה ממתינה בתור כמו כולם לקבלת המצרכים, את המצרכים הייתה מוסרת לאמה (סבתי). את המזון שהיה מיועד לה מסרה לילדי אחותה, אמי הייתה רחמנית, לבבית, דאגנית, אכפתית, מתחשבת בזולת.

בילדותי

  כאשר אמי התבגרה, התגייסה לצ"הל ועבדה בקטיף בקיבוץ עמק חפר (חדרה). בסופי שבוע היא הייתה נוסעת לביתה עם סלים מלאים פירות וירקות שנתנו לה על ידי הקיבוץ, מפתח הקיבוץ הייתה הולכת הליכה רגלית במשך שעה עד לתחנת האוטובוס שמגיע לביתה, בימים גשומים ובימים קיציים. היא הרגישה הרגשה קשה, אבל הייתה חייבת לעשות את זה כדי לפרנס את בני ביתה. כשסבתא שלי היתה מגישה את הארוחות לילדיה, הייתה מצרפת מרחמנות את ילדי השכונה לאכול איתם.

עם סיום שירותה הצבאי של אמי שידכו לה את אבי. כעבור מספר חודשים התחתנו. כעבור שנה נולדתי אני, כעבור שנתיים נולדה אחותי עופרה וכעבור עשר שנים יחזקאל (חזי). אני ואחותי שמחנו שנולד לנו אח, אמנם הפרש הגילאים גדול אבל עדיין אהבנו אותו, אחותי הקטנה הרגישה סוף סוף בוגרת. בתור האחות הבוגרת הוטלה עליי משימה לקחת את אחי לגן ואת אחותי לבית הספר. הרגשתי בוגרת ואחריות גדולה מכיוון שאמי עבדה בטיפול בילדים. היא הייתה יוצאת מוקדם, מכינה לנו כריכים ושתייה, היא סמכה מאוד עליי. כשהייתי חוזרת, הייתי מחזירה את אחותי איתי ומוציאה את אחי מהגן, אמי היתה ממתינה עם ארוחת צהריים מוכנה.

אמי ואבי בצעירותם

כשהכרתי את בעלי בשנת 1977 בשירותי הצבאי בקרפ"ר (קצין רפואה ראשי), נכנס למשרדי בחור גבוה וחסון עם מכנסי דגמ"ח, הרגשתי פתאום פרפרים בבטן, אמרתי לחברה שלי שהייתה איתי במשרד: "איזה בחור נאה". עלינו לארוחת צהרים, נכנסתי לחדר אוכל חוגרים (חיילים רגילים). הוא נכנס לחדר אוכל של קצינים, בסיום הארוחה ירדנו למשרד, הוא המתין לקצינת קורסים על מנת לשבץ אותו כחובש לשלושה חודשים, המתנה להמשך קורס קצינים, אשר הודח ממנו שלא באשמתו. ביום ראשון יצאתי לאולגה לנפוש, פריבילגיה שניתנת לכל חיילת. בחוף הים נפגשנו עם קבוצת חיילים מיחידת גולני, אחד מהם הציע לי לקנות לי גלידה. הוא ניגש אליי עם הגביע, באותו זמן שאני מודה לו, הופיע מולי הקצין היפה והחסון שהוא בעלי כיום, ושמו אליהו (אלי). הופתעתי, התחלתי להסמיק ונתקעו לי המילים, מהר חזרתי לעצמי והודתי לו על הגלידה. מצב לא נעים בכלל, התרחקתי מהמקום עם הקצין, לא ידעתי שהוא יבוא לאולגה.

יום נישואיי

בשנת 1979 התחתנו, כעבור שנתיים ילדתי את בתי הבכורה קרין, כעבור שלושה חודשים לא חזרתי לעבודתי בחברת ביטוח כלל לאחר חופשת הלידה עקב קבלת הצעת עבודה לבעלי בקו חלוקת גלידות בחיפה, עיר הולדתו. ביום העברת הדירה היה יום גשום וסוער, לקחתי את זה קשה מאוד, בכיתי, אפילו השמיים בכו. נתקענו עם רכבנו בעתלית, רכב אחד עצר לעזרה והסיע אותי ואת בתי עד לבית החדש שלנו, שם המתינו משפחתו של בעלי. בעלי התעכב והזמין גרר, הוא הגיע כעבור שעה.

החיים בחיפה לא היו קלים ופשוטים. גידלתי את בתי לבד בעצמי ללא נוכחות או עזרת הוריי, למדתי להתמודד עם הקשיים בכוחות עצמי, בלילות הייתי קמה באמצע הלילה, מכינה את הדייסה כשקר בחוץ והילדה בוכה לצורך אכילה. החלפת החיתולים הייתה מאוד קשה, לא היו טיטולים כפי שהיום, היה לנו חיתול וניילון שהיינו קושרים סביב הבטן. הרתחת החיתולים נעשתה עם גיגית על הגז על מנת להסיר את הלכלוך ולאחר מכן היה צריך להכניס את הטיטולים למכונת כביסה.

הייתי ניגשת למרפאה לעיתים תכופות מכיוון שקרין הייתה חולה עם דלקות אוזניים תמידית. פחדתי עליה מאוד, טיפלתי בה במסירות רבה. הדרך להגיע לשם הייתה קשה, עליות וירידות היו שם, להוביל את העגלה ולסחוב קניות שנעשו בדרך. יום אחד, כשקיפלתי כביסה בחדרי, פתאום גיליתי שקרין התחילה ללכת ולהתקרב אליי. החזרתי אותה למקומה, שוב היא התקרבה למקומי. הרגשתי שמחה והתחלתי לצעוק, לנשק ולחבק אותה. לא היה בביתי טלפון, ירדתי לרחוב צמוד לביתי – שם היה מתקן של טלפון ציבורי עם חוגה. חייגתי להורי, אמי ענתה, פרצתי בשמחה ובאושר וסיפרתי לה שקרין התחילה ללכת.

השהייה להיות לבד עד השעות המאוחרות עד שבעלי יגיע הביתה הביאו אותי ליצור קשר עם המנהלת של חברת הביטוח שבה עבדתי על מנת לחזור לעבוד בחברה. המנהלת קיבלה את זה בחיוב והודיע לי לבוא למחרת, לא חשבתי פעמיים, הכנתי את התיק עם כל האביזרים של בתי לנסיעה. הנסיעה באוטובוסים לא הייתה קלה, הייתי אמורה לנסוע מהבית שלי לתחנה המרכזית בחיפה להתמודד עם ההקאה של בתי והחלפת הבגדים באוטובוס, משם נסיעה לתחנה המרכזית בתל אביב ומשם באוטובוס לחולון להוריי. בנוסף קניתי פרחים להוריי, חזרתי למקום עבודתי מראשון עד חמישי ואימא שלי שמרה על קרין. בסופי שבוע הייתי נוסעת לפגוש את בעלי כי גרתי אצל אמי, ובמוצאי שבת בעלי היה מלווה אותי לאוטובוס לנסיעה חזרה לחולון, הפרידה הייתה קשה, הנפנוף לשלום דרך חלון האוטובוס היה קורע לב, קרין בכתה כי רצתה את אביה.

עם בתי קרין

ההתמודדות שלי עם המצב הייתה להרגיע אותה, וזה נעשה במשך חודש ימים עד שבעלי קיבל הצעת עבודה באזור נתניה. הרגשתי מאוד שמחה כי חזרתי לחולון, שכרנו דירה והעברנו את מקום המגורים לחולון. במקביל רשמתי את קרין לגן בשדרות ירושלים לחצי יום, אמי הייתה הולכת כארבעה תחנות להוציא אותה ולהחזיר אותה הביתה. נאלצנו לעבור מספר דירות עד שרכשנו דירה משלנו.

קרין הייתה ילדה מאוד פעילה, אנרגטית וחברותית. היא נאלצה לעבור איתנו מספר רב של דירות. בכיתה א' היא נשארה בבית לאחר תום הלימודים עם חברה שלה. חברה שלה החליטה לשחק עם קופסת גפרורים. כאשר חזרנו הביתה בעלי ישב איתה והסביר לה אחד על אחד מה קורה כשמדליקים גפרורים. יום למחרת קרין חזרה לבית הוריי בהסעה, משך הנסיעה בערך כשעה ורבע, לא היה קשר עם הנהג לגבי זמן ההגעה כי לא היו טלפונים באותה תקופה.

במשך השנים קרין גדלה ובימי שישי נערכו מסיבות כיתה משעה 17:00-19:00, היא הייתה צריכה לחזור לפני הקידוש, דבר שאצלנו במשפחה מאוד חשוב – הקידוש, הארוחה, הדיבורים, הסיפורים של בעלי, פתירת החידות, לשמוע את ההתנהלות במהלך השבוע, פרשת השבוע של כל שבת, שאלות ותשובות וסתם לשבת בשולחן לאחר הארוחה עם כיבוד רב. המסורת המשיכה עד ששני הילדים שלי תומר ונוי נולדו.

קרין ילדה לי נכדים וגם אישתו של תומר (רויטל), בתאריך 27.1.2023 נולד לי נכד חדש מבתי הקטנה נוי, השמחה הייתה רבה מאוד. כל המשפחה התרגשה, כולל הנכדה הבכורה שלי אופיר, שמחשיבה אותו כאחיין ואת נוי כאחות גדולה, כי היא בת יחידה לאייל ואיתי. תודה לאל, אנחנו משפחה מגובשת, תומכת ודואגת אחד לשני. את נושא העזרה והנתינה ירשנו מהורינו, הורשנו לילדינו ומקווים שילדינו ימשיכו את דרכנו.

כשקרין הגיעה לכיתה ד' רכשנו דירה בקריית בן גוריון והתגוררנו בה במהלך 12 שנים, קרין הייתה יוצאת למפגשים עם חבריה, אחראית ועקבית. יש לציין שבחודשי הקיץ נסעה עם חברותיה לבילוי בתל אביב. כשהגיעה השעה חצות ועדיין לא הגיעה, עמדתי מבעד לחלון ומצפה שתגיע. כשראיתי שהיא מתעכבת, ירדתי לחפש אותה במקומות המפגש שהייתה נפגשת בהם עם החברות שלה. כשלא מצאתי אותה, חזרתי לביתי והערתי את בעלי. הוא נזכר לומר לי שהיא תחזור בחצות במונית עם חברותיה. לאחר מספר דקות נפתחה דלת הבית, הדאגה שבי לא השאירה בי מנוח ונאלצתי לרדת לחפש אותה בשעות לילה מאוחרות. כמו כן, כאשר הוציאה רישיון נהיגה, הייתה יוצאת מדי ערב ונוהגת עם המכונית שלי, לא עצמתי עין עד ששמעתי את השלט של המכונית, הדאגה והמחשבות על ילדיי הן הכי חשובות בחיי. קרין הייתה ילדה אחראית, מסורה ובעלת נתינה אין סופית.

רכשנו חנות לא רחוק מבתנו בקניון, עם הזמן החנות הפכה להיות בית ספר לאנגלית. קרין הייתה מגיעה אחרי שעות הלימוד ומחליפה אותי למספר שעות, כדי שאתפנה לעיסוקיי הרבים. בשנת 2010 הייתה לי חוויה מדהימה: נוכחתי בלידת נכדתי הראשונה והבכורה אופיר, התרגשתי מאוד. זה דבר פלאי שאלוהים נותן במתנה, הרגשתי מאוד מאושרת עד שירדו לי דמעות. במשך שבועיים הם גרו אצלי, טיפלתי באופיר כמו שטיפלתי בקרין. כשהם חזרו לביתם חזרתי לעבודתי ובשעה 15:00 הייתי מתייצבת בביתם עד השעות המאוחרות של הלילה ומטפלת בה. עד היום בביתי קיים חדר מיוחד עם מיטה, לול, עגלה, טרמפולינה וחדר נוסף עם משחקים. הבית מאובזר לנכדים שלי.

כיום אנחנו משפחה מאושרת, שמחה, דואגת, עוזרת אחד לשני ולזולת. משתדלים לצאת לסופי שבוע יחד, לחגוג חגים וימי הולדת עם שולחן ערוך בכל טוב כולל עוגות משובחות שבתי נוי מכינה יחד. ברכות מחממות את הלב. בעזרת השם, שנמשיך כך מאוחדים ומלוכדים לעדי עד. עוד ברצוני לציין שסבתי העניקה לאמי כאשר נולדתי שני צמידים, צמידים אלו יקרים עבורי רגשית, עם ערכים ועוברים בתורשה מנכדה לנכדה.

באוגוסט 2022 אני, בעלי ושני נכדיי נסענו לפריז ואמסטרדם. הטיול היה משגע ומאוד כיפי, בעזרת השם אנו מצפים יחד לטיולים נוספים כאלה.

אופיר לאורך השנים

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי שנערכה בבית הספר הירוק על שם יצחק רבין, יבנה, תשפ"ג. התכנית התקיימה בהובלת המורה המובילה צפנת רבינוביץ.

בתיה ואופיר בסרטון קצר על החוויה בתכנית הקשר הרב דורי