מאגר סיפורי מורשת

בס"ד

"החמה בשקיעתה שם בהרי היהודה, האירה והפיצה אור זוהר

חתן וכלה עומדים תחת החופה

ניגון ארבע באבות מתנגן ומרנין את הלב

הכלה אחוזה בזרועות אימהות עם נרות

הנה הוא בא לכסות את ראשה של הכלה המלכה

לרגע הזה חיכו זה לזה כמו שנות אלפיים

עיניים מביטות בעיניים מלטפות

התופים הולמים את קצב הלב

הנגון מסתלסל ומעלה  זיכרונות, רגשות, תקוות חלומות

הרי  את  מ ק ו ד ש ת   מ ק ו דש ת   מ ק ו ד ש ת"

"קול שבירת הכוס העיר אותי מזיכרונות, מחלומות של עבר הווה ועתיד. תשעה באב לפני חמש מאות שנה בערך, תקופת האינקויזיציה בספרד. משפחת אשכנזי נמצאת על צומת הבחירה בין להישאר בספרד,  לשמור על הרכוש, המעמד ולהשתמד ח"ו ולחיות כאנוסים, או לצאת לגלות ארוכה ומרה לעזוב בית, מעמד, חברה, קהילה, חיים. בחסד השם עליהם בחרה משפחתי לבחור בחיים של אמת ולצאת לדרך בספינה היוצאת לתורכיה. המשפחה היטלטלה במשך שנים וב"ה זכו לעלות לארץ ישראל לפני מאתיים וחמישים שנה. הם התיישבו ברובע היהודי בירושלים וקיימו חיים יהודים במסירות נפש, מתוך אמונה וקדושה וציפיה לגאולה.

ביתה של סבתי אסתר עמד אל מול הר הבית. ריח יסמין וורדים משכר היה מעיר אותה בכל בוקר בתפילת הודיה לבורא עולם. ירושלים של אז, בורות המים, העוני והמחסור היה מנת חלקם של תושבי ירושלים, אך האחדות והאמונה, התפילה והאהבה, השכנות הטובה, הפשטות והתמימות, הכותל, בתי הכנסיות של ספרדים, אשכנזים וחסידים – הם שהחזיקו את הרוח והתקווה לישועה. האמונה בבורא עולם – להחזיק בחבל האמונה ולא להרפות. בזקנתה הייתה אומרת סבתא אסתר: "את הכל אני שוכחת, אבל את האהבה שלי לבורא עולם לא אשכח לעולם". "ואהבתך אל תסיר ממני לעולמים", הוא הניגון שממשיך ומתנגן בליבי, נכדתה כל הימים.

כך חיו היהודים לצד הערבים תחת השלטון העות'מני והבריטי שלאחריו לאורך שנים. העוני היה מנת חלקם והאמונה מעוז רוחם. שנת 1948 – הגיעו ימים קשים: איומים מבית ומחוץ, קולות מלחמה נשמעים. פחד ואימה, חרדה, אך בלב ממלמלים: "אין שום יאוש בעולם כלל'.

והנה בנה הצעיר, שלמה – הלא הוא אבי היקר, מחמד ליבה של סבתא, החליט שחייב הוא לעשות מעשה, ובהיותו בגיל שש עשרה  הצטרף לשורות ההגנה, זייף את גילו האמיתי ויצא להיות מהמגינים שנלחמו בגוש עציון. גוש עציון הגן על ירושלים ובלם את צבאות ערב מלהגיע ולכבוש את ירושלים. זו הייתה מלחמה עקובה מדם, המגינים נאבקו בעוז רוחם וחירפו נפשם, בכפר עציון נטבחו אנשים, נשים וטף. לא הייתה ברירה אלא להיכנע. הניפו דגל לבן לפני שהכל ייהפך לגיא הריגה. הלגיונרים הירדנים שבו את כל מי שנותר ולקחו אותם לירדן. תוך כדי התעללויות, רעב, ביזיון, חרדות ופחד אבי נפל בשבי למשך 11 חודשים והוא בגיל 16 ועודנו נער.

בירושלים פונו רוב היהודים לחלקה המערבי והגברים נלקחו אף הם לשבי הירדני. סבתא אסתר ומשפחתה פונו מהרובע לימין משה שמעבר לחומות והיא יחד עם כל הנשים והאימהות היו מתפללות ומייחלות לשוב יקיריהן מהשבי לשלום. תודה להשם, אבי חזר בריא בגופו וכואב בנפשו בעקבות הטראומות והנסיונות הקשים שהוא וחבריו עברו. אבא נשא את סבלו בשקט ולא סיפר מה שעבר. שתיקה בת שישים שנה… ואנו הילדים חיינו בצל הכאב. אך בליבו נשא את הרעיון של למסור את הנפש. זוהי תובנה וזכות שעוברת מדור לדור. זה מסר שנשאר ונחרט בלב לנצח נצחים. כשיש רעיון ויש תקווה ודרך האמונה – אזי תבוא בוודאי הגאולה.

אבא ואימא נולדו וגדלו בעיר העתיקה והתחתנו לאחר המלחמה. בביתנו בירושלים הייתה מסורת, שפת הלאדינו, ניגונים, פיוטים ריחות של בשמים, זמירות שבת והווי ירושלמי שאיחד אז את העם. בנתיים נולדתי אני, אסתר, בארץ אהבתי ובירושלים, משוש ליבי. הניגונים, השירים והסיפורים ליוו אותי בדרכי לעולם הגדול, שם חיפשתי וחיפשתי את שאהבה נפשי, ביקשתי למצוא מזור לנפשי ורוגע לנשמתי.

שנים של חיפושים הביאו ב"ה לגאולתי הפרטית. אני פוגשת סיפור שמרטיט את ליבי ומטלטל את עולמי וכך הוא נפתח: "מכל מעשה טוב שאדם עושה בארץ, נטוה חוט של אור ברקיע. רבים המעשים הטובים, רבים החוטים. גדלה הפקעת, אורגים ממנה המלאכים חלוק של זהר לנשמתו של בעל המעשים…."

פתאום התעוררה הנשמה והחלה להיחשף לאט לאט, כמו לחפור בחול ולגלות את יהלום הנשמה שהשם נפח בי. בחסדי השם פגשתי את אישי, חצי נשמתי, ויחד הקמנו בית בקדושה באהבה בשמחה והמון כוחות של אמונה. הרגשנו קצת כמו אברהם אבינו – ללכת מנגד לעולם שגדלנו בו – משפחה, עבודה, חברים, קריירה – לראות את המעבר – לעבור מעברים לא פשוטים של ניתוק וצמיחה, שבר וגדילה, פרידה וחיבור, בריחה ובחירה. לבחור באחד ולהקים משפחה.

עברנו שנים של נדודים ומסעות עד אשר הגענו אל האדמה הקדושה בהרי יהודה, לאותו מקום בו אבא מסר את הנפש בגוש עציון. זכינו להיות מהמייסדים והחלוצים בהקמת היישוב בת עין. ישוב של בעלי תשובה שחברו יחד עם רוח של חלוציות של חיבור בין ארץ ישראל, תורת ישראל ואהבת ישראל.

גרנו בקראוונים בתנאים לא תנאים בהר של טרשים נחשים ועקרבים. ב"ה זכינו לסקל את אבני הנגף, לבנות ולהיבנות מתוך מאבקים בטבעים שלנו ובטבע האדמה הטרשית. חבורה אנושית מיוחדת במינה שבאה עם עוז ואמונה להקים פה בית, לכבוש את האדמה לזרוע זרעים, לנטוע עצים. להעצים את היהודי הטוב שבתוכי, להקים בית כנסת, מקווה, תלמוד תורה, חיים יהודיים עם הרבה אהבה ואחווה.

חזרנו לאותו המקום בו אבא נפל בשבי. מסרנו את הנפש בנוכחותנו שם ומסרנו את הנפש בעוזבנו שם. בדרכנו לירושלים האהובה ומשם לביתר. הקמנו משפחה מדהימה, ילדים נפלאים, נכדים ונינה ועוד ב"ה ידינו נטויה.

ויום אחד הפציע השחר, ובית חדש ומחודש קם שם שוב בהר.. השיבנו השם אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם. ואבא בערוב ימיו זכה לראות את הבית של נכדו שקם כאן. עוד יישמע בהרי יהודה.. ונכדיו חוזרים ונותנים ותורמים מכוחם, מרוחם ומאונם ומיישבים ומפריחים את האדמה  הקדושה הזו. וזה שימח והביא מזור לנפשו. ואנחנו, דרך הילדים והנכדים, חוזרים שוב אל המקום המיוחד של בעלי התשובה, שהוא בבת עינו של השם יתברך, ומודים להשם על כל הטוב והחסד שהוא גומל ויגמול עימנו ויוביל אותנו בקרוב לגאולה השלמה."

לכל  אדם יש שם

כל אדם הוא עולם

לכל אדם יש סיפור, יש מסר, לראות מעבר

לכל אדם יש ייעוד, שליחות ותיקון שלשמו בא לעולם

לעיתים הדרך גלויה, לעיתים נסתרת

יש דברים שלא רואים מכאן

ויש דברים שאפשר לראות רק משם

לעיתים ניתן לראות את האבן נזרקת לים

ויוצרת את אפקט הפרפר

מ ע ג ל י ם    מ ע ג ל י ם

מעגלי חיים מסתוריים מסתובבים ומביאים אותנו לתובנות חדשות

של עבר הווה ועתיד

של להיות כאן ועכשיו עם השם יתברך תמיד.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת שיתוף פעולה בין באים לטוב – מערך ההתנדבות הלאומי של ותיקים בישראל ותכנית הקשר הרב דורי, התשפ"ג 2023.