מאגר סיפורי מורשת

אמי ז"ל, ברכה קליין לבית סלומון, נולדה בעיירה קטנה בצפון הונגריה להורים דתיים/חרדים. בת בין שלושה אחים כאשר שניים בוגרים ממנה. בהיותה בת 18-19 בשנת 1944 (שנת חיסול יהדות הונגריה – סלובקיה) נשלחה עם משפחתה בטרנספורט כמו כל יתר היהודים לאושוויץ. מנגלה הפנה אותה באצבעו לימין לפלוגות העבודה, וכאן נפרדה לעולמים מהוריה ואחיה הצעיר. מכאן החל סיפור חייה הבוגרים.

במחנה עקורים בגרמניה הכירה ונישאה מיד עם שחרורם מהמחנות לאבי צבי קליין ז"ל. בנדודיהם באירופה ילדו שני בנים: את הרב יעקב ואותי. בסוף שנת 1948 בחורף קשה, הגיעו באונייה רעועה ביותר לארץ לאוהלים על החוף בטנטורה (היום חוף דור). מאוחר יותר שוכנו בבית נטוש בעכו העתיקה. משם בשנת 1950 עברו לשכונת צריפים אותם תרמה ממשלת שבדיה.

המשפחה התרחבה, הם גדלנו מאושרים ושמחים כאשר ההורים עושים הכל על מנת להסתיר מאתנו את מאורעות השואה ולחנך אותנו כילדים רגילים ללא משקעים וטראומות. שמענו סיפורים כללים אודות הקורות אך מעולם לא ירדו לפרטים מה בדיוק עבר עליהם. בשנת 1963 במשפט אייכמן התוודענו לראשונה לזוועות האימים שעברו הניצולים ובהם הורינו והמשפחה הגדולה המורחבת. לאבי היו 16 אחים לפני השואה כאשר מתוכם 12 נותרו בחיים באורח פלא.

בערוב ימיה נפלה אמי ושברה את עצם הירך. בבדיקות גילו שקיים שבר ישן בעמוד השדרה שלה  והפרופסור התנה את הניתוח ב"פיענוח" היסטוריית השבר הישן כשהוא טען שזה לא מום מלידה וחייב לדעת מה קרה. זו הפעם הראשונה שאמי ז"ל מסרה עדות על אותו בוקר נורא באושוויץ: היא יצאה ל"עבודה" לבושה בחלוק פסים וקבקבי עץ בשלג. היא החליקה ונפלה וחטפה מכת אלה נוראית מאחד ה"קפואים" על גבה. אם לא הייתה קמה מיד היא הייתה נוֹרֵית ונרצחת. הרופאים עמדו המומים ליד מיטתה, איך בן אנוש מתרומם וממשיך ללכת עם שבר בעמוד השדרה?!

מאוחר יותר כשהייתה בתהליך שיקום הגיעו מתמחים, סטודנטים לרפואה ובקשו לשמוע את הסיפור ולכתוב עליו עבודה או מחקר. בתמימותה הייתי חייב לשכנע אותה כי מאד חשוב שהסטודנטים ילמדו וכו' וכו' ורק אז הסכימה לספר להם. לשאלתם הקבועה מה עבר לה בראש ומאין הכוחות ענתה: "אני אישה מאמינה". היא מעולם לא פתחה לנו ,הילדים, את "סיפורי השואה" .לדבריה לא רצתה לפגוע בנפשותינו.

לאחר פטירתה נודעו לנו קצת יותר פרטים ביניהם שסירבה בתוקף לבקשת בת דודתה היחידה שנותרה בחיים לעבור אליה לאמריקה. היא אמרה שלא תגדל ילדים שישמעו את הביטוי "יהודי מלוכלך" ששמעה בחייה וכי עדיף לה אוהל עם שתי תינוקות בחורף בארץ ישראל על ארמונות בחו"ל.

הסתפקות במה שיש, להודות להקב"ה, לא לרטון, לא להתבכיין ולעזור לזולת גם אם לך אין כמעט כלום. להוקיר, לכבד, לעשות הכל למען ארץ ישראל וכמובן שלא זורקים אוכל, כך גדלנו וזו הייתה ה"צידה לדרך" והמוטו בחינוכנו.

הספר הדיגיטלי של סבא דובי והנכדה שירי

במסגרת שיתוף הפעולה של תכנית הקשר הרב דורי עם "ענק של ספרים", הנכדה שירי יחד עם סבא, יצרו ספר דיגיטלי המבוסס על סיפורו סבא דובי.

קישור לספר הדיגיטלי: "סבא דובי עובד בגינה / שירי קליין"

הזוית האישית

הנכדה שירי: עצם המפגש בין סבא לנכדה בקשר הרב דורי זה שווה המון. למדתי על קורותיה של סבתא רבתא שלי ז"ל, ראיתי בבית של סבא תמונות של המשפחה ושמעתי את הסיפורים גם בעל פה שלא תועדו בכתב. בעיקר הבנתי מה הניע את סבא שלי לשרת הרבה שנים את המדינה.

סבא דובי והנכדה שירי בתכנית הקשר הרב דורי