מאגר סיפורי מורשת

לסתבא שלי קוראים דינה. היא נולדה בקזבלנקה בשנת 1939.

כשעלתה לארץ כתבו לה בתעודת זהות שנולדה בשנת 1938. כיום היא בת שמונים ושלוש. ההורים בחרו לה את השם בעצת המשפחה. שם זה נבחר משום שכל פעם שאמא שלה נכנסה להיריון, התינוק היה נופל בעקבות בעיות שנוצרו, המשפחה טענה שאם ייקראו לה דינה היא תחייה ואכן צדקו. בבית הספר ובמוסדות הרשמיים קראו לה דניז. היא אוהבת מאוד את השם ומחוברת אליו בעקבות כך קראו לנכדתה דנית על שמה. לא זכור לה שקראו לה בשם חיבה, כולם קראו לה דינה.

בית הוריה

היא נולדה בקזבלנקה, בבית חולים, מקרה נדיר, כי באותן השנים היה נהוג ללדת בבית. היא הבכורה מתוך חמישה אחים, יש לה שתי אחיות ושני אחים שצעירים ממנה.

באותן שנים היה נהוג אצלם לעזור לאבא בפרנסת המשפחה. היא הייתה הולכת ללמוד, ולאחר מכן עוזרת לאבא בתחנת הטוטו לוטו שלו, התפקיד שלה היה לשכנע אנשים לקנות את כל כרטיסי הגירוד, כדי שאבא יחזור הביתה בשעות הערב המוקדמות.

בנוסף לכך, היא נזכרת בהרגל של ילדי השכונה לשחק עם אופניים בחוץ מכיוון שלא היו טלוויזיות בבתים. בימים שלא הייתה עוזרת לאבא בטוטו הייתה מצטרפת אליהם. הזיכרונות הכי חזקים שלה הם השבתות בהן הם היו הולכים לבית הכנסת, ועושים ארוחות משותפות עם אנשי השכונה. היא נזכרת באווירת הלכידות שהייתה בקהילה היהודית בקזבלנקה, ובקשרי הקהילה הטובים. במקביל לכל זה, עולים לה זיכרונות טובים מחופשת הקיץ שלהם, שבה הייתה הולכת לקייטנת קיץ – בערך כמו שנהוג היום עם תלמידים מהכיתה שלה.

בקזבלנקה היה נהוג להתחתן מוקדם. היא נישאה בגיל שש עשרה, ובגיל שבע עשרה כבר ילדה את ילדה הראשון.

מה שמזכיר לה את מנהגי החתונה והחינה באותן שנים, הם היו עושים אירועים פשוטים וצנועים בבתים (אז לא היה נהוג לערוך חתונה באולם, אלא ברחבת הבית/ שכונה).

הם עלו לארץ בשנת 1962 והשתכנו במעלות. לאחר מספר שנים, עברו לנשר שליד חיפה ולאחר מכן עברו לנהריה.

סבתי התחתנה בגיל צעיר עם סבא מאיר (קרוב משפחה) דרך שידוך. סבא מאיר היה גדול ממנה בשמונה שנים.  הכירו לה אותו, באחת הפעמים שמשפחתו ביקרה בביתם. היא זוכרת כי בהתחלה מאוד התביישה ממנו, הם הלכו לקולנוע ומתוך בושה לא הרימה את ראשה. די מהר התאהבה בו, וזכורה לה ההרגשה שהייתה מתגעגעת אליו, כשהיה חוזר לביתו מביקור אצלה. לאחר החתונה כשעזבה את בית הוריה, הרגישה קושי רב וגעגוע למשפחתה.

חייה השתנו, היא עברה לגור עם מאיר, הוריו, אחיו ואשתו. רק עם עלייתם ארצה גרה בביתה הראשון עם מאיר והילדים לבדם, וזו הייתה הפעם הראשונה שהתחילה לתחזק בית לבד. היא התחילה לבשל, לטפל בילדים וכדומה.

זכורה לה תקופת המגורים בקזבלנקה עם משפחתה כתקופה טובה, היא מאוד אהבה להיות איתם יחד, דבר אשר שימח אותה. לאורך השנים היה לה קשר מאוד טוב עם סבא מאיר, והייתה בניהם אהבה מיוחדת, הערכה וכבוד אחד לשנייה.

סבתא דינה וסבא מאיר

העלייה לארץ ישראל ותקופת השיכונים

הכול התחיל כאשר שילמו לאדם כלשהו כסף בשביל שייתן להם אישור לברוח לישראל. היא הגיעה לארץ בשנת 1962 יחד עם בעלה, משפחתו המורחבת וארבעה ילדים, הבכור היה בן חמש. כדי להגיע הם שטו שלושה ימים מקזבלנקה לצרפת, ומצרפת לישראל הם הגיעו בטיסה.

הם הגיעו ארצה ישירות למעלות, שם הייתה כבר בנייה של דירות. הדירה היתה קטנה וצפופה, אך לאחר מספר שנים קיבלו עוד דירה וחיברו אותן לדירה אחת.

הם קיבלו מיטות, שולחן וריהוט בסיסי מהסוכנות, שיוכלו להתחיל את החיים בארץ כמו שצריך. עבר הזמן ובעלה  התחיל לעבוד בקרן קיימת, והיא בתיכון נתיב תאיר במעלות. את החגים והשבתות העבירו אצל המשפחה המורחבת שהגיעה לארץ כבר לפניהם. לדוגמא, לאחר חג העצמאות, בתקופת ההילולה של רבי מאיר, היו נשארים  כל המשפחה שבועיים במירון. סבתא מספרת כי המפגשים בחגים היו מאחדים יותר את המשפחה.

בנוסף סבתא נזכרת בכך שיחסי השכנות היו טובים מאוד. במקביל לקשר המשפחתי, גם הקשר עם השכנים היה חשוב לה מאוד. היתה מעורבות בין כל השכנים, עזרה , תמיכה , שיחות, חגיגות . הם נהגו גם לבשל  יחד, והיתה דאגה אחד לשני. בשנים אלו היו בולטים כוחות הרצון, האמונה והעשייה הרבה. גם היום שהיא נזכרת בתקופה הזו היא מתמלאת באושר ועוצמה.

סבתא דינה עברה אחת עשרה לידות ושניים עשר הריונות- כיום יש לה תשעה ילדים. שניים מילדיה נפטרו (אחד נפטר אחרי הברית ואחד נהרג במלחמה) והיה הריון שלא התפתח. מבין ילדיה שמונה התחתנו ואחת עדיין לא. כשהייתה בת שלושים ותשע ילדה את ביתה, וחודשיים לאחר מכן הפכה לסבתא בפעם הראשונה, היא וביתה היו בהריון יחד. הנכד הראשון שנולד לה הוא מיוחד מאוד עבורה- כיום הוא בחור מלומד, עובד ברפא"ל אפשר לראות שיש קשר מיוחד בין ביתה, לנכד שלה,בגלל שהם נולדו באותו זמן.

סבתא הייתה מעורבת בגידול של כל נכדיה והנינים, בכל מצב, בימים טובים ובימים טובים קצת פחות.

נוצר קשר הדוק בינה לבין נכדיה, היא עוזרת להם כמה שהיא יכולה, בנוסף, הם מאוד אוהבים את האוכל שלה, ואת עוגת התמרים, הקוסקוס והפתיתים במיוחד. מאז שחלתה היא מעדיפה לבקר אותם יותר, משהם יבקרו אותה.

בנוסף לכל זה עולים זיכרונות מהטיולים המשפחתיים. ילדיה תמיד שומרים עליה, בחיים לא נשארה לבד, עושים איתה קניות,  מטיילים וגם  יש תורנות בין הבנות, מי תבוא להיות איתה, ואם הן לא יכולות הנכדה באה. היא אוהבת לארח ולהיות בסביבת אנשים. וחשוב לה לשמור על משפחה מלוכדת, והיא רוצה: "שתמיד נהיה ביחד בכל מצב".

הזווית האישית

ההרגשה לשבת עם סבתא ולשמוע את סיפור החיים שלה נתן לי הרגשה טובה. אני שמחה כי הייתה לי הזכות לשמוע על כך. הקשר בנינו התחזק ואני מעריצה את סבתי, על היכולת שלה להתמודד עם תהליכי החיים, וגידול משפחה לתפארת.