מאגר סיפורי מורשת

סיפורה של סבתא גניה (גנוצ'קה)

שמי גניה עוז נולדתי בשנת 1953 בפולין.

בשנת 1957, עליתי לארץ עם הורי, אחותי דינה ואחי אישקה.  הייתי בת ארבע כשעליתי לארץ, איני זוכרת פרטים מתקופות ילדותי בפולין.

במסע לישראל היינו  באיטליה במשך מספר שבועות עד שהגיעה אוניה לקחת אותנו לנמל חיפה, ומשם הגענו לרמת ישי. כשהגענו לרמת ישי קיבלנו בית קטן, עם שני חדרי שינה, הבית היה קטן, ריק וצפוף, הבית היה ללא חשמל והארנו אותו בעזרת עששית שפעלה על נפט. בהמשך עברנו לבית אחר שם סבתא דורה חיה עד ליום מותה בגיל תשעים ושש .בימים האלה  הישוב היה קטן, ללא תשתיות, ללא כבישים ובכל מקום היה המון בוץ. בשנים הראשונות לא הייתה עבודה להוריי, היו קשיים כלכליים והורי שהיו ניצולי שואה עם טראומה קשה של אובדן, כל המשפחות שלהם, חוו קשיים בתפקוד היום יומי וקושי לגדל ולטפל בנו הילדים.

אפרים ודורה הברמן הם ניצולי שואה. סבתי גניה מספרת כי אמה, סבתא דורה  איבדה את כל משפחתה, וחלמה לעלות לארץ ישראל. סבתא דורה ביקשה בחייה להעביר מסר לילדיה, ונכדיה, ולנו לנינה. המסר היה" "שכל אחד יתרום  מיכולתו ואת חלקו עבור ארץ ישראל , ישמור על אדמתה, על המדינה, ועל סמליה, כך שלעולם לא נהיה שוב עם נרדף חסר בית, חסרי מדינה, עם שרוצים להשמידו. גדלתי במשפחה שאוהבת את מדינת ישראל, חונכתי על ערכים של תרומה, נתינה למען המדינה למען האחר.

בגיל חמש עשרה הלכתי ללמוד בתיכון בנהלל, שם המורה קראה לי ואמרה כי אי אפשר להיות עם שם גלותי בישראל, והציעה לשנות לי את השם ל"טובה"- הפירוש בשפה היידיש לגניה. לאחר שנים בהם לא אהבתי את שמי החדש, ביקשתי שיחזרו לקרוא לי גניה ועד היום כולם קוראים לי גניה או גנוצ'קה .

החלום שלי

החלום שלי היה לטייל בכל העולם אבל לא הגשמתי אותו, הייתי עסוקה בלטפל בילדים שלי, ולעבוד בבית חולים בעבודה משמעותית וחשובה. היום החלום שלי הוא שתקום ממשלה חזקה ונורמלית במדינה שלנו ונחיה בשלום.

תמונה מילדותי

התמונה צולמה בבית ספר "ארזים" ברמת ישי, בשנות השישים, כשהייתי בכיתה ג'. זכור לי שהילדים בכיתה היו מאושרים מאוד. לפני הצילום היו מזמינים צלם לבית הספר, כולם היו מגיעים בלבוש הכי יפה שלהם. באותה תקופה לא היו הרבה בגדים אבל הילדים היו מאושרים.

סיפורו של סבא משה  היקר (סבא מוישה )

שמי משה, נולדתי בשנת 1949, בעיר ששמה צ'צ'ין שבפולין, עיר מעורבת של פולנים ויהודים. הורי עברו את מלחמת העולם השניה בפולין, אני נולדתי לאחר המלחמה, אחותי פנינה גדולה ממני בשבע שנים.  בפולין למדתי בכיתה א' כשנה וחצי, ולאחר מכן עלינו לארץ ישראל. אין לי זיכרונות או געגועים לילדותי בפולין. עליתי לארץ בשנת 1957 על גבי אוניה לנמל חיפה, ומשם  לקחו אותנו למגדל העמק. אבי היה תופר ואימי היתה עקרת בית, וגידלה אותנו בחום ואהבה. מחיי במגדל העמק יש לי זיכרונות טובים של ילדות, מחנות הקיץ בתנועת הנוער, חוגים ובילוי עם הורי. בבגרותי שירתי בחיל השריון, ולאחר מכן עבדתי במפעל "רפאל" ומשנות ה-90 ועד יציאתי לפנסיה עבדתי בחנות לכלי כתיבה.

היכרותם של סבא וסבתא-

סבי וסבתי הכירו בשנת 1972, והתחתנו בשנת 1973. סבא משה: "גרנו יחד במגדל העמק ובשנת 1980 בנינו את ביתנו ברמת ישי בסמוך להוריה של סבתא גניה, שם אנו מתגוררים עד היום".

חפץ שבחר סבא מוישה-

קלף מזוזה מהמלחמה וכך הוא מספר: הקלף היה שייך לאבא שלי (סבא רבא של נוגה). נוגה ראתה אותו אצלנו בבית,  הקלף עשוי מעור של פרה והוא מאוד ישן. בנוסף לקלף, אבא שלי הציל גם ספר תורה, וספרי תפילה שאיתם הסתובב כל המלחמה, לאחר שהמלחמה הסתיימה הוא מסר את ספר התורה לבית הכנסת בפולין, את הקלף הוא שמר לעצמו, וכשאבא נפטר לקחתי אותו אלי למזכרת מאבא. סבא רבא יוסף וויבשינדר חי בעיר לוקוב בפולין לפני המלחמה. כשהגרמנים הגיעו לעיר ב1941הוא נאלץ לברוח מהעיר הבוערת, והצליח להציל מבית הכנסת הבוער ספר תורה ומזוזה שאותם נשא על גופו כל המלחמה .

זאת המשפחה המורחבת של סבתא גניה וסבא מוישה וסבתא רבתא דורה הברמן ז"ל שנפטרה לפני שנה וחצי כשהיא בת 96.

המילון של משפחת עוז

במשפחתי המורחבת אנו נוהגים להיפגש לארוחות רבות בביתם החם של סבא וסבתא, סבתא אוהבת לבשל ועושה מאכלים טעימים וייחודים רק לה. במשפחתנו יש מילים מצחיקות של מאכלים ואותם אשמח להציג:

סלט מכובס – סלט ירוק שנשאר הרבה הרבה זמן ברוטב שלו .

גיברוטן – עוף מבושל עם הרבה תפוחי אדמה. טעים טעים.

קפושטס – פסטה מבושלת עם המון כרוב מאודה

הזווית האישית

נוגה: סבי וסבתא מצד אימי (דפנה) הם דמויות מאוד קרובות ומשמעותיות לי בחיי, אנחנו מרבים לבלות ביחד, לצאת לטיולים, להיפגש לארוחות, לשחק, לקיים שיחות ופשוט להיות ביחד. שמחתי על המפגשים שהתקיימו בבית הספר, ועל ההזדמנות לשמוע באופן מעמיק יותר על חייהם ועברם. חלק מהמפגשים והתהליך שעברתי עם סבא, ובחלקו השני עם סבתא, מוצגים בעבודתי, דרך הסיפור שלהם. כל אחד לפי הנושא שהיה קרוב לליבו, סבתא שיתפה על ילדותה והחוויות המאתגרות שעברה בצל הוריה, ניצולי השואה, והילדות ברמת ישי. וסבא שבחר לספר על חפץ משמעותי שאביו שמר מתקופת מלחמת העולם השני. אני מודה על המפגשים ועל ההזדמנות לשמוע מסיפורם.

סבא משה וסבתא גניה: היה לנו מעניין להכיר את בית הספר של נוגה, להיחשף לסיפורים נוספים של משתתפי המפגשים, אך בעיקר שמחנו על ההזדמנות לזמן איכות עם נוגה, ולשתף אותה על העבר שלנו, בחוויות וזיכרונות.