מאגר סיפורי מורשת

שמי שרה נקר, נולדתי בעירק בעיר מוסול ב1944.

סיפורה של סבתא – אמא שלי פהימה היתה מאושפזת בבית חולים עקב לידה בחודש שביעי, אך העובר לא שרד. אבא שלי סלים שיחרר אותה מבית החולים ואמר לה לא להגיד כלום על רצונם לעלות לארץ ישראל. אסור היה שידעו שהם עולים לארץ ישראל.

ב1951 הגענו במטוס, לארץ ישראל, בשעת לילה. היינו ללא רכוש. היינו שישה  ילדים, כשהקטנה בת חצי שנה. אני הייתי כבת שש, ואני זוכרת שלאחי הגדול בדר, שהיה בן שתים עשרה, היה שעון על היד, ושוטר שאל אותו מה השעה, והוא ענה לו תשובה נכונה ,לכן הוא לא לקח  לו את השעון. זה הדבר היחיד חוץ מבגדים, שהגענו איתו.

גרנו באוהלים במעברה שנקראה "שער העלייה" ,קיבלנו תלושים למזון, לפי מספר הילדים. אמא היתה מבשלת על פתיליה עם נפט, כביסה היינו עושים בגיגית מפח עם סבון. ההלם היה גדול ,מדינת ישראל היתה רק בת ארבע שנים , אבא שלי קיבל את זה קשה וחלה זאת היתה בושה בשבילו, לעמוד בתור לאוכל. בעיראק היתה לו חנות בשר, והיה לו שפע, והוא היה מארח אנשים, ופתאום היה צריך לעמוד בתור לאוכל . לאט לאט הם למדו לבד, את השפה, בהתחלה היו מסבירים עם הידיים, ומצביעים על חפצים שרצו . אבא התחיל לעבוד בקרן קיימת לישראל עד שיצא לפנסיה. אחר כך הם עברו לקריית שמונה, לצריפים מפח.

חלק מהמשפחה עברה לבאר שבע ,חלק עברו לאור יהודה ,הדודות שלי ,אחיות של אמא שלי, מג'ידה וכיריה, עברו לקריית עקרון. בקריית שמונה, אמא שלי עסקה בסריגת סלים .אמא ידעה לסרוג אפודות, ליפות, גרביים וסוודרים. בהמשך עברנו לקיבוץ כברי, ואחר כך לנהריה. כעבור מספר שנים קיבלנו דירה ברגום, בקומה שנייה. לאמא שלי היו בעיות ברגליים, והיה לה קשה לעלות במדרגות, לכן עברנו לשכונת יוספטל, ושם הם חיו עד שנפטרו".

סבא אליהו מספר את סיפור עלייתו ארצה – "נולדתי בעיראק בעיר בגדד בשנת 1951 באביב.

בהיותי בן שש לערך, עלינו ארצה. ברצוני להדגיש שזו לא היתה עלייה מרצון, פשוט גורשנו בחוסר כל, מהמדינה. כל רכוש היהודים הולאם. דהיינו הוחרם לבית המלך ששלט באותה העת בעיראק, וזוהי הסיבה שרוב יהודי בבל, לא יודעים את יום ההולדת העברי שלהם, משום שגם המסמכים האלו הוחרמו .אני זוכר שהייתי לבוש בלבוש המסורתי, שנקרא דידאשה. נלקחנו לנמל התעופה, והעלו אותנו על המטוס שהביא אותנו לארץ ישראל. הוריי אהרון ופרחה נקר, עליהם השלום, נשלחו לגור במעברת קריית עקרון, היא עקרון המקראית הנמצאת לרגלי קיבוץ גבעת ברנר. אני זוכר שירדנו מהמשאית עם מעט המטלטלים, לאוהלים שהוקמו במקום, נתנו לנו כלי עבודה לניכוש העשב, שהיה גבוה. נתנו לנו מיטות ברזל עם מזרני קש, כמובן שהצפיפות היתה גדולה, כי אני ואחי הגדול עזרא ז"ל, ישנו במיטה אחת. האוכל ניתן לפי תלושים שחולקו, לפי גודל המשפחה. אני זוכר שלקחו אותי לבית חולים קפלן, בשל חוסר בתזונה מתאימה. בשנת 1953 היה חורף קשה במיוחד, ירדו גשמים האוהלים עפו ברוח, ונאלצו לקחת אותנו, את כל הילדים לקיבוץ גבעת ברנר.

צריך לציין לטובה את הטיפול שנתנו לנו בקיבוץ. קבלנו חדרים מחוממים, אוכל בשפע, דבר שהיה חסר במעברה, ואחרי שבוע החזירו אותנו לאוהלים. אני זוכר שלא רציתי לחזור לאוהלים. היו משפחות שעברו באופן קבוע, להתגורר בקיבוץ, אבל במספר מועט מאוד. מיותר לציין שהעוני והדלות, היו מנת חלקם של כל העולים הספרדים, האשכנזים, בולגרים וכל הגלויות של עם ישראל.

כעבור מספר שנים באוהל, עברנו לצריף שוודי קטן, שהובא משוודיה, והפלא הגדול היהשחיברו אותנו לרשת החשמל. רק בשנת 1970 עברנו למבנים טרומיים".

הזווית האישית

שירה – הסיפורים על העלייה של סבי וסבתי מעוררים בי מחשבה מה היה קורה אם לא היו עולים. מה קרה לכל אותם יהודים שלא יכלו לעלות, או לא חשבו לעלות לא"י. אנו לומדים על ההיסטוריה של העם שלנו, על העליות והמלחמות, ובתיעוד הסיפורים האלו אנו מציינים את הנפשות, ומה עלה בגורלם. זה פשוט מרגש ומאוד מיוחד.