מאגר סיפורי מורשת

שמי סטלה, נולדתי בארגנטינה בכפר שנקרא ווינקה רננקו בשנת 1951, הכפר היום הוא עיר, פרבר של קורדובה.

כשאנחנו מדברים או חושבים על המשפחה, אנחנו זוכרים את השורשים שלנו. אלה שהיו והמשיכו להיות חלק מהחיים שלנו, הם היו חלק מאוד גדול מהחיים שלנו, חלק מאוד חזק של ילדותי: סבים, סבתות, ההורים, אחים, דודים ובני דודים.

רקע משפחתי: וירג'יניה, סבתי מצד אמי, הגיעה לארגנטינה ממילאנו, כילדה קטנה עם עיניים כחולות ועור לבן כמו הירח המלא. אישה שקטה, מאוד חמה, ואני זוכרת שישבנו במרפסת הגדולה של הבית, והיא הייתה מקריאה את סיפורי התנ"ך. אני זוכרת את סבתי עם צמה ארוכה. היא הייתה כורכת את הצמה על ראשה. כשהיא נפטרה היה בוקר חורפי, אמי סיפרה על מותה, ואז התחיל לרדת שלג. כסבתא, וירג'יניה הייתה חלק ממשפחתנו וגרה סמוך אלינו. אישה שקטה, שדרך עיניים היא העבירה את מחשבותיה.

סבא יעקוב מצד אמי, הגיע לארגנטינה כנער בן 15 מהעיר ג'נבה. הוא היה ג'ינג'י עם פנים מלאות בנמשים. אהבתי אותו מאוד, ואת השקט שלו. הוא ברח מאירופה בתקופה מסוכנת מאוד באיטליה, תחת שלטון מוסוליני. הוא הגיע לבואנוס איירס ללא שפה, ללא עבודה והיה לבד בעולם. הוא התחיל לעבוד כשוטף כלים בבית קפה, ולאט לאט התמקם במקום החדש. יום אחד אדם שהגיע לבית הקפה שאל אותו כך: "ילד אתה חושב לחיות כך כשוטף כלים?" סבא ענה "לא". האדם הציע לו לעבוד בחקלאות, הוא הצטרף אל האיש, והתחיל לעבוד בחקלאות בפרברי קורדובה. סבי חסך את כספי העבודה, ואז יום אחד החליט לרכוש אדמה. סבי היה במהלך השנים אחד ממקימי הכפר ווינקה רננקו.

סבי יעקוב, הגיע לשיבה טובה בגיל 86 ונפטר כשהייתי בת 6.

לצערי, אין לי זיכרונות מהסבים שלי מצד אבא. לסבא שלי קראו האבל. את שמה של סבתי אני לא זוכרת. לא הכרתי אותם. אבא שלי דיבר עליהם מעט מאוד.  כל מה שאני יודעת זה שהם ברחו מצ'כלוסובקיה לאירלנד. שם הם עלו על אנייה לבואנוס איירס.

זיכרונות מילדותי:

גדלתי בחווה בארגנטינה. אחד הרגעים המרגשים הזכורים לי מילדותי קרה בקיץ חם מאוד. אחר הצהריים, ההורים הלכו לנוח, ואני יחד עם האחיות שלי ואח שלי הלכנו לאסם, ורכבנו על הסוסים לכיוון טחנת הרוח כדי לשחות באגם. כמובן שזה היה אסור ומסוכן מאוד. כשחזרנו בשיא החום שזופים ואדומים מקרינת השמש, ההורים שמו לב, אבל אנחנו כמובן הסתרנו את דבר העבירה. היינו צריכות להגיע לבית הספר עם שמלה, והיה אסור לבנות ללבוש מכנסיים. אני זוכרת  שבשנה מסוימת היה חורף קר במיוחד ואמא שלי הלבישה אותי ואת אחותי במכנסיים, כשהגענו לבית הספר לא נתנו לנו להיכנס בגלל שלא לבשנו שמלות, נאלצנו לחזור הביתה אבל אימא לא וויתרה ולקחה אותנו בחזרה לבית הספר. בעקבות המקרה הזה כל הבנות בבית הספר  יכלו ללבוש מכנסיים ארוכים בימים הקרים בזכות אימא שלי שהתעקשה מול המנהלת שנלבש מכנסיים.

אבי היה עסוק מאוד בעבודה ובקריירה ולא נכח הרבה בבית, אבל כשהיה נוכח, בזמן הארוחות, לכל אחד היה מקום קבוע סביב השולחן, אבא בראש השולחן ואמא מולו, וכשהיינו מבקשים לקום באמצע הארוחה, אבא היה אומר: לאכול בשקט עד הסוף. ורק אחר כך לקום מהכיסא. החינוך האירי שקיבל היה מאוד מורגש בבית.

הייתה לי ילדות יפה מאוד, המשפחה הייתה מאוד מאוחדת, והפגישות עם בני הדודים היו צפויות מאוד, לא נולדתי למשפחה דתית אבל הערכים  שקיבלתי היו תמיד ברורים: הכבוד לחיינו גרם לנו להכיר את הערכים.

יש לי שתי אחיות גדולות ממני, כריסטינה ומבל סטלה ואחי קטן, האבל (פלי),  אני אוהבת אותם מאוד, למרות המרחק הגדול הזמן שעבר מאז נפגשנו פעם אחרונה.

השנים עברו, וכדי להגיע לבית הספר עברנו לבית חדש בעיר. אבא שלי היה סנאטור בפרובינציה של קורדובה, ואימא שלי ניהלה את חברת האוטובוסים המשפחתית. אמי הייתה אישה חזקה שנהלה את הבית והמשפחה ביד רמה. אבא שהקים חברת אוטובוס שילב את אימא בחברה. שניהם אהבו את המעורבות החברתית, והיו מעורבים בפוליטיקה המקומית. הבית היה מלא באנשי חברה הקשורים לפוליטיקה בארגנטינה.

החלטנו לעלות למדינת ישראל. חשבנו שלהגיע לארץ הוא הדבר הטוב ביותר עבור משפחתנו. עלייה הייתה סיטואציה לא קלה, פשוט משאירים הכול מאחור. משאירים עולם ונכנסים לעולם חדש: משפחה, תרבות, חברים, ריחות, ודברים שאין להם סוף, והחיים משנים אותנו.

לאחר עלייתי ארצה, הקשר עם ההורים היה דרך שיחות טלפון, ומידי פעם טיסה וביקור בארגנטינה. הוריי דאגו לשלח לבנותיי, מידי תקופה מתנות ופינקו אותם גם ממרחק. אמי הייתה בביקור בארץ בשנות ה-90 ללא אבי, וזו הייתה הפעם האחרונה שנפגשתי אתה בארץ. לצערי, לא נפרדתי ממש מהם במותם, בגלל המרחק הגדול.

הגענו לארץ 5 אנשים. והיום, 33 שנים אחרי, המשפחה גדלה. יש לנו 7 נכדים מקסימים, דניאל, עמית, דריה, עומר, עפרי, זוהר ועברי. וגם שני כלבים ריצ'י ומימו.

הזוית האישית

סבתא סטלה: הפגישות המיוחדות של הסבים והסבתות בבית הספר האלה נתנו לי אפשרות להיות יותר עם דניאל וגם קיבלתי אפשרות לספר על החיים שלי. החוויה הזאת הייתה מושלמת. מה שחשוב להדגיש שבזכות המפגשים נכדתי דניאל יודעת עליי הרבה יותר מאשר בנותיי. המפגשים אפשרו לנו לספר את קורות חיינו.

הנכדה דניאל: היה לי ממש כיף לשמוע על הילדות של סבתא שלי וגם של הסבים האחרים. נהנתי מאוד להיות עם סבתא ולבלות אתה יותר זמן.