מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל ניצן, אני סבתא של רון. נולדתי בשנת 1950 בישראל בראשון לציון. שמי "רחל" הוא על שם סבתא של אימא שלי. היא הייתה אדמונית, וגם אני.

ההורים שלי, עובדיה ושרה, נולדו בטורקיה ועלו לארץ בשנת 1948. רוב העולים שהגיעו מטורקיה התיישבו בראשון לציון, והיינו כמו משפחה אחת גדולה, עם המנהגים והמאכלים שעד היום אנחנו אוכלים.

למדתי בבית ספר "חביב" שהוא בית הספר הראשון העברי בישראל. הילדות שלנו הייתה ילדות נפלאה. שיחקנו במשחקים שהיום הילדים שלנו כבר לא משחקים בהם, כמו קפיצה בחבל, חמש אבנים, גומי, מחבואים, תופסת, מחניים ועוד הרבה משחקים שמאוד נהנינו לשחק אותם. היינו חוזרים הביתה בשעה 7 בערב, ההורים שלנו ידעו שנחזור בשלום הביתה אחרי יום של כיף.

חיבור לבית

כשההורים שלי עלו לארץ העבירו אותם לקיבוץ רביבים, שהיה בראשון לציון. את המשפחה שלנו שיכנו בחדר האוכל של הקיבוץ. (שכבר לא היה קיבוץ) היינו בשני חדרים כשקירות החדרים היו בנויים מבלוקים עד לגובה של חצי מהקיר, כך שהכל היה פתוח ויכולנו לשמוע מה קורה בכל החדרים.

בגיל שנתיים עברנו לגור עם סבתא בהרצליה, ובכל שבת בבוקר בימים יפים יצאנו לשדה ליד הבית. אספנו חלזונות גדולים ועשינו שרשראות מחרציות. כשחזרנו הביתה שחררנו את כל החלזונות בגינה, הם הסתובבו בכל החצר ולמחרת שהתעוררנו הם ברחו מהגינה. מוסר ההשכל הוא, שכל אחד אוהב את מקומו ואת הבית שלו.

הזוית האישית

רון: אני רוצה לאחל לסבתא שלי שאף פעם לא ירד לה החיוך מהפנים ושתהיה מאושרת תמיד. כשסבתא שלי מאושרת, אני מאושרת.