מאגר סיפורי מורשת

שמי סימה סמו, נולדתי בחיפה בשנת 1957.

אני בת שלישית להורי חביבה וברוך רוזנברג, שעלו והעפילו לארץ עוד לפני קום המדינה, לקיבוץ יגור. את שמי סימה העניקו לי הורי לזכר אחותו הצעירה ביותר של אבי, אשר היתה רק בת ארבע כשנספתה בשואה. אחיותי דרורה הבכורה, גדולה ממני באחד עשרה שנים, ופנינה גדולה ממני ב תשע שנים, קיבלו אותי גם בשמחה אבל גם בחשש. הן חששו שהתינוקת הקטנה תיקח מהן את תשומת לב ההורים, ונדמה היה להן שהמשפחה, שהיתה בשבילן כבר מושלמת, תהיה עכשיו אחרת. לי זה היה מאד כיף לגדול עם אחיות גדולות, שהיו קצת 'מטפלות' שלי.

כשהייתי קטנטנה וגם כשגדלתי הן תמיד לקחו אותי למקומות שהורים לא תמיד לוקחים, משחקות איתי במשחקים מיוחדים, קוראות לי ספרים מעניינים, ומאד נהניתי גם מחברת החברים, והחברות שלהן כילדת התפנוקים הקטנה בבית. למדתי בבית הספר היסודי "תל חי" בשכונת נווה שאנן ובחטיבת הביניים, ועד סוף כיתה י"ב בתיכון "עירוני ג". מאד שמחתי להתגייס לצבא לתפקיד מאבחנת פסיכוטכנית, ונסעתי בכל רחבי הארץ, מהגולן ועד סיני, להעביר מבחנים ביחידות צה"ל השונות. יום אחד שאלה אותי כרמל נכדתי הבכורה, אחותו של לביא, איך זה שהתאימו לי תפקיד שכל כך מתאים לי? כרמל וכל נכדי יודעים, שטיולים ונסיעות בלי סוף, אהובים עלי ביותר עד עצם היום הזה.

אני אימא למיכל סהר, נדב סמו, ןיעל יולזרי. סבתא של כרמל, לביא ותומר לבית סהר, אביב גיל וגפן לבית סמו, מעיין אגם ויובל לבית יולזרי. אני מתגוררת כעת  בחיפה עיר הולדתי, אחרי ארבעים שנות חיים במושב היוגב בעמק יזרעאל.  בשנות עבודתי עסקתי בהוראה מספר שנים, ולאחר מכן שנים רבות בעסק המשפחתי שהקמנו, בתחום ציוד חשמל ואנרגיה סולארית.

אילו לא היו לי נמשים

סימה סבתי זוכרת משהו יפה מאז שהייתה בכיתה ה', כשחלמה לילה אחד שנמחקו לה הנמשים מהפנים. כשהתעוררה בבוקר חשבה שהחלום הוא מציאות, ורצה מהר להתבונן במראה ואופס! כל הנמשים היו במקום.

סימה סבתי התעצבה אל לבה, אבל מהר מאד נזכרה שאריה בן דודה, שהיא אוהבת  מאד וסומכת עליו,  אמר לה פעם בהלצה: "אם תשתפשפי  את הלחיים בלימון יימחקו הנמשים". סימה סבתי ביקשתי מאימה חביבה, סבתא רבתא שלי, לימון ושעות ניסתה למחוק את הנמשים, וכמובן זה לא קרה, עד שרצתה לבכות.

אימה הבינה ללבה ובאה עם פתרון מצוין, שמאז ועד היום עובד טוב מאד. אימא פתחה לפניה את הספר של מרים ילן שטקליס "בחלומי" בעמוד מסוים, וביקשה אותה לקרוא את השיר , השיר המופלא "ג'ינג'י" שמו.

מאז לא חזר חלום הנמשים, ולא ניסיונות הלימון וסבתא סימה מנומשת ושמחה ואני אוהב אותה מאד.

עכבר ממחטה, ספר ילדים ותמונת סבא רבא וסבתא רבתא

במסגרת התוכנית, נתנה משימה, להביא לכיתה חפץ העובר במהלך הדורות במשפחה. סימה, סבתי, התקשתה לאתר חפץ זה כי שני הוריה, סבא רבא וסבתא רבתא, ברוך וחביבה, הם שורדי שואה, שהגיעו לארץ אך ורק עם הבגדים שלבשו והנעליים שנעלו. סבתי התאמצה מאד למלא את המשימה, והביאה איתה מזכרות ששמורות בזיכרונה. סבא ברוך נהג להכין "עכבר ממחטה" ולשעשע בו את סבתי סימה, שהביאה ממחטה וגם עכבר מוכן שלמדה להכין ולהדגים בעזרתי לכולם, את השעשוע.

הספר "עליקמא הקטן" שסבתי סימה הביאה, מסמל לה את הסיפור שגם אחיותיה הגדולות וגם סבתי, ידעו בעל פה מההתחלה ועד הסוף. דרורה, אחותה הבכורה של סימה סבתי, חזרה מהגן לפני יותר מ 7שבעים שנה כשהיא מדקלמת בעל פה את כל  "עליקמא". ככה התחילה המסורת המשפחתית שבה "עליקמא" היה ספר הילדים האהוב ביותר במשפחה.

ולקינוח אלבום שכריכתו מסגרת יפה ובה  תמונתם של חביבה וברוך, סבתא רבתא וסבא רבא שלי.

כל מזכרת עשויה מחומר אחר ומעניקה למשפחה נוסטלגיה מרגשת.

סירופ הרימונים 

ט"ו בשבט ותרופות סבתא הם הכותרת למפגש מיוחד ומעניין .

במשפחה נוהגים להשתמש בסירופ רימונים סמיך, להקלה בבעיות של עיכול. מכינים סירופ ממיץ רימונים סמיך, שאנחנו מכירים במשפחה הודות לדוד ירושלמי של סבא שלי, שהיה מגיע לקטוף רימונים טריים במושב, וחוזר לירושלים להכין את הסירופ. הדוד מירושלים תמיד דאג להביא לכל המשפחה בקבוק סירופ סמיך וטעים. סבתא רבתא לימדה את סימה סבתי, שנותנים כפית סירופ  לתינוקות  ולילדים, כשסבלו משלשול או מכאבי בטן.

תמונה לחלון הראווה

סבתא סימה מספרת לי בכיתה, בזמן שאנחנו בוחרים תמונה מאלבום הילדות שלה, למשימת שיחזור צילום ילדות ואני רוצה לשתף אתכם  בדיוק במילים שלה. בואו תצטרפו אלי ותקראו מה סימה סבתי מספרת לי:

"כשהייתי קטנה לפני  כשישים שנה, לא הייתה להורי מצלמה, וכשהם רצו לצלם אותי, היינו הולכים לסטודיו של הצלמת 'פוטו חיה' בשכונת מגורי.  אימא דאגה להלביש אותי יפה. בסטודיו היו צעצועים שונים שיחד איתם חיה הייתה מצלמת את הילדים. מי אז בחר את הטלפון לתמונה? זאת אינני יודעת , מה שחשוב שממבחר תמונות שמצאנו באלבום, לביא נכדי היקר,  בחר לשחזר את הצילום עם הטלפון. אני זוכרת היטב את חלון הראווה בחזית הסטודיו, ושם היו מוצגות מידי פעם  גם התמונות שצילמה אותי".

הזווית האישית

לביא: לי היה מאוד כיף והבנתי איך סבתא סימה חיה.

סבתא : ההזדמנות לקחת חלק בפרויקט הקשר הרב דורי, הסבה לי הנאה רבה מיוחדת מאד. הרגשתי שהקשר בין לביא וביני גורם לנו ההתרגשות לפני כל מפגש. ההכנות המשותפות, ההתייעצות עם לביא, השאלות שלביא שואל אותי לקראת המפגשים, הוכיחו לי עד כמה היינו שנינו צמאים לתקשורת סביב הנושאים הללו. הרגשתי שיש לנו חוויות משותפות, מיוחדות רק לנו יחד, והיתה התלהבות עצומה מהן.