מאגר סיפורי מורשת

שמי עליזה עיני. הוריי ג'ולייט ונחום עמבר עלו לארץ מבגדד (עיראק) בשנת 1951. נולדתי בבית יולדות ברחובות בשנת 1952. יש לי  אח גדול – דויד ז"ל ודני ואבי אחיי הקטנים. בבית דיברו בערבית עיראקית.

אחיי ואני

הוריי עלו לשער העלייה. אנשי העלייה והסוכנות הגיעו ושאלו: "מי רוצה לבנות לעצמו ישוב במקום לגור באוהלים?" שבעים משפחות שגרו באותו שכונה בתעווין נענו להצעתם וקנו את האדמה של מנהל מקרקעי ישראל ב-  3000 לירות!!! סכום הזהה לשלושה בתים ברמת גן, וגרו במעברת יוחנן בפחונים.

אבי התחיל לבנות את ביתנו בגן הדרום כשהוא לבוש בחליפה. באו מהסוכנות ונדהמו לראות אותו לבוש בצורה כזאת – זה מה שלבש בבגדד ורצו שייקנה מכנס חאקי קצר. בבגדד לאבי הייתה חנות לאלקטרוניקה בה היה מוכר ומתקן רדיו וסופר מוצרי חשמל עבד אצלו – היום הוא אמפריה. משפחתי הייתה עשירה ומשכילה. אמי למדה באליאנס בו דיברו ולמדו בצרפתית, ואבי למד בבית הספר שמש בו דיברו ולמדו באנגלית, אלו היו בתי ספר פרטיים.

בהיותנו במעברת יוחנן (בישלו אז בפתיליות) התבשלה על להבה קטנה ט'בית (ביום שבת) והפחון עלה באש, אמי זרקה אותי החוצה והתחילה לכבות את השריפה. האנשים נדהמו כשראו אותי בחוץ, הם לא האמינו למראה עיניהם. כי אמי ילדה אותי אחרי שמונה הפלות ושמרה עלי כבבת עיניה, לכן פינו אותי כשכל החצר הייתה עשבים ועזרו לאמי לכבות את השרפה.

באותו הזמן בו המושב גן הדרום נבנה, הוריי קנו סוס טאבי ובנו רפת שהתחיל בפרה אחת ולאט לאט התרחבה. הם מכרו חלב ומהחלב עשו גבינות. לימים הם מכרו פרה וקנו מקרר, מכרו פרה וקנו גז וכך הלאה. אני מספרת על שנות החמישים שבמדינת ישראל, הייתה תקופת הצנע במהלכה אנשים גרו במעברות ואנו גרנו בוילה ובעושר של מזון. הוריי גידלו עגבניות, מלפפונים למכירה בשוק הסיטונאים ושאר ירקות למחייתם.

לסוס טאבי הייתה עגלה המשמשת להוביל משא ולטיולים. היינו הולכים לים באשדוד. אשדוד הייתה כולה חולות. בדרך קטפנו ענבים ותאנים וחילקנו לכל המשפחה המורחבת. עוד היינו הולכים עם טאבי לראות סרט ולאכול פלאפל בגן יבנה. עם טאבי היו חורשים במחרשה והיו חורשים את השדות, לא היו טרקטורים, הוא היה סוס עבודה. אבי היה מוביל אותו ועושה תלמים תלמים ולאחר מכן או שהיו זורעים או ששתלו שתילים של עגבניות ופלפלים וזורעים בחורף חיטה ובקיץ מלפפונים. במקביל, למדתי בבית ספר בגדרות בישוב עשרת תיכון באשדוד וסמינר בגבעת השלושה בפתח תקווה.

החיים במושב בשנות החמישים והשישים היו חיים שאי אפשר כיום לתאר. משפחות שלמות היו באות ומתארחיות אצלנו – ישנים על הרצפה, הלב היה רחב והיה מכיל הרבה משפחות. היו מקרינים סרטים על הקיר של הצרכניה, היו מגיעים שושנה דמארי, יפה ירקוני, יפה עוזרי ומופעים למיניהם. בלילות היינו שרים מסביב למדורה. החיים במושב היו חיים של אושר ועושר והאנשים נלחמו על מלחמת הקיום.

כיום, אני סבתא לנכדים, כן ירבו.

הזוית האישית

הנכד דניאל: התרגשתי ונהניתי מהסיפור כי הכרתי עוד יותר את סבתא מהסיפורים מגן הדרום, אני מתרגש מאוד מהמפגשים האלה ומרגיש שזה מחבר בינינו.

סבתא עליזה: נהניתי מאוד עם נכדי דניאל. לסיכום, אני מאחלת לכולם קשר ואהבה עם המשפחה.