מאגר סיפורי מורשת

שמי שירי נגב, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתא שלי, מיכאלה ליניאל ויחד תעדנו את סיפורה.

סבתא מיכאלה מספרת לשירי

כילדה וכנערה הייתי בתנועת "הנוער העובד והלומד" בה היינו יוצאים לפעולות פעמיים בשבוע. מעת לעת היה גם א"ש לילה שכלל ניווט, תצפיות כוכבים, מדורות, הפחדות ומשחקי חברה. אחרי הפעולה היינו מתכנסים למנת פלאפל או פיצוחים ארוזים בנייר עיתון.

באותה תקופה לא היה מקובל ללכת לחוגים, והפעילות כמו נגינה, מלאכת יד ופעילות ספורטיבית – היו במסגרת בית הספר. תחביבי התמקדו באיסוף בולים משומשים ובעיקר במשחקים עם חברותי – דלגיות, חבל, קלאס, חמש אבנים, חמור ארוך, שוטרים וגנבים וכד'.

בדרך כלל בשבת בבוקר, התקיימו מפגשים חברתיים בבתי החברים או בגן הזיכרון. לכל מקום הלכנו ברגל. בערבי שישי היו מסיבות ריקודים סלוניים, לצלילי מוסיקה אמריקאית של אותה תקופה שבקעה מתקליטים ופטפונים.

הלכנו לדיסקוטקים ולסרטים. הסרטים היו בקולנוע הפתוח, קולנוע הדר – ללא גג. הסרטים התחלפו אחת למס' ימים (2 – 3 סרטים בשבוע). לים נסענו ברכב של אבי. לא היה מקובל לנסוע לטיולים בשמורות טבע וטיולי שטח עשינו רק בתנועת הנוער.

למדתי בבית ספר "אוסישקין" שמונה שנים, מכיתה א' עד כיתה ח'. לא היו חטיבות ביניים והתיכון החל בכיתה ט'. במסגרת הלימודים העיוניים נלמדו גם שיעורי חקלאות, תזונה, מקהלה, מלאכת יד כולל תפירה ועוד. בבית הספר היה מטבח וחדר אוכל בהם השתתפתי בתורנויות בהכנת האוכל, בהגשתו וכיו"ב. חלק מהילדים, שהוריהם היו מעוניינים בכך, אכלו בחדר האוכל בבית הספר. בהפסקות שיחקו קלאס, חמש אבנים, משיכת חבל, דלגיות…

🖉 השירות הצבאי

בגיל 18 התגייסתי לצה"ל ושירתי בחיל האוויר, בבסיס בצריפין. הבסיס טיפל באפסנאות ולוגיסטיקה של החיל ותפקידי היה להשתתף ברישום הממוכן של הנפקות המחסנים וקליטת ציוד חדש לחיל. הפעילות שלי בצבא הייתה במשמרות.

את פנחס, בעלי, הכרתי במסגרת שירותי הצבאי וזה הדבר הכי משמעותי שקרה לי בצבא ושינה את חיי. באותם ימים הצבא שימש כ"שדכן" עיקרי.

כשאחי שירת בצבא, לא היה לנו טלפון. למשפחה שגרה בבן גוריון 22 (בקצה הרחוב), היה טלפון קווי ובכל פעם שאחי היה מתקשר מהצבא או מהמלחמה המשפחה ביקשה שימתין על הקו ובאה לקרוא לנו לדבר איתו. השיחה הייתה קצרה בדרך כלל גם כדי לא להפריע לשכנים יתר על המידה וגם בגלל מגבלות הצבא. עם זאת, לקבל ד"ש מקו החזית במלחמת ששת הימים היה עבור הוריי מאורע מרגש ביותר.

🖉  הבית, השכונה, ועיר מגוריה של סבתא

הורי היו ניצולי שואה, שעלו ארצה בשנת 1948. הם התגוררו בתנאים קשים ביותר במעברת בית ליד ורק בשנת 1949 עברו לכפר סבא.

עד גיל שש, משפחתי, הורי אחי ואני, גרנו בדירה שכורה, ברחוב רוטשילד כפר – סבא, (מאחורי סניף כפ"ס של קופת חולים "מכבי" היום). השירותים והמקלחת היו משותפים לכל דיירי המתחם (כעשר משפחות). הדרך לשירותים הייתה שביל עפר, לא מואר ושערי בנפשך שותפות שכזאת מהפן של היגיינה ופרטיות.

במטבחון שלנו הייתה פתיליית נפט ועליה בישלו המזון המשפחתי. המזון נשמר בארגז קירור עם קרח כי לא היו מקררים חשמליים בבתים. מובן שבאותם ימים לא היו חנויות לממכר תבשילים מוכנים ובעיקר שרר "משטר צנע" שבו הקציבו לכל משפחה מוצרי מזון כמו סוכר, שמן, בשר, אורז וכיו"ב על פי תלושים. אמי נהגה לומר תמיד שכשנולדתי בשנת 1950, לא היה לה כסף לקנות "פודר טלק".

באותם ימים, לא הייתה טלוויזיה בארץ וגם התקשורת הטלפונית הייתה מוגבלת רק למשרדי ממשלה ולבעלי תפקידים חיוניים כמו: רופאים, קציני צבא בכירים וכו'. לכן גם למשפחתי לא היה טלפון והסתפקנו בהאזנה לרדיו גדול ממדים.

בשנת 1956 הורי קיבלו פיצויים מגרמניה ואז יכלו לרכוש את המגרש שלנו ולבנות בעשר אצבעותיהם את ביתם. המגרש ברחוב בן גוריון 20 כפר סבא בו הוקם לפני כעשרים שנה בית משותף בו מתגוררת אני וגם נכדתי ומשפחתה.

מאחר ואני גרה ברחוב בן גוריון כ-66 שנים – האזור מוכר לי היטב. בכל מרכז העיר, היו בתים חד קומתיים עם חצר שאפשרה גידולים חקלאיים לתצרוכת המשפחה. היו לנו הרבה עצי פרי: שזיפים, לימונים, אשכוליות, תפוזים וכן לול תרנגולות ושובך יונים. בחזית הבית גידלנו צמחי נוי כמו וורדים, גלדיולות, דליות ופרחי ציפורן.

רחוב בן גוריון, נקרא בעבר רחוב התקווה ולאחר מות בן גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל (שנת 1973), הפך שמו של הרחוב לבן גוריון.

הרחוב היה בתחילתו שביל עפר והסתיים ליד בית מס' 10 ברחוב. כל הסביבה הייתה מוקפת בפרדסים – עצי הדר שעם הגעת גלי העולים החדשים ארצה הוחלפו בבניינים רבי קומות שרובם קיימים עד היום.

🖉  הטיסה הראשונה לחו"ל

לחו"ל טסתי לראשונה בחיי, לאחר שנישאתי לפנחס, בשנת 1974, כשאני בת 24. שנינו היינו סטודנטים באותה תקופה. האמצעים הכלכליים שעמדו לרשותנו היו מוגבלים ולכן המסלול שנבחר הושפע מכך. באותם ימים, הטיסות היו יקרות מאוד וגם האפשרות לרכוש מטבע זר לנסיעה היתה מוגבלת ונאלצנו לקבל אישורים מיוחדים לקבלת מטבע זר, כולל חתימה של הבנק בדרכון. לא היו טיסות ישירות לסקנדינביה ונאלצנו לטוס דרך לונדון – טיסה שארכה כ- 24 שעות.

הנסיעות היו לתקופות ארוכות יחסית – חודש לפחות. אי לכך, חיפשנו מקומות אירוח זולים או משפחתיים וכך הגענו לשטוקהולם, שבדיה ומשם לדנמרק, נורבגיה ואנגליה. בשטוקהולם התארחנו אצל בני משפחה שאירחו אותנו בחם ובלבביות ודאגו לנו לכל אורך שהותנו אצלם. בהמשך, בנורבגיה למשל, נעזרנו בטרמפים כדי להתנייד ממקום למקום ולנו באכסניות נוער שבהן היתה הפרדה בין אגף לנשים ואגף לגברים וכמו שכבר אמרתי היינו נשואים.

🖉  העבודה

כנערה, עזרתי לתלמידים מתקשים ולימדתי בשעות אחר הצהריים אנגלית, מתמטיקה וכד'.

לאחר שסיימתי לימודי באוניברסיטת תל – אביב, לתואר הראשון, נרשמתי לסמינר בבית ברל וקיבלתי תעודת הוראה.

בשנת 1976 התחלתי ללמד גיאוגרפיה בתיכון "כצנלסון" בעיר. מאות תלמידים ואולי אלפים למדו אצלי וחלקם גם חינכתי. היה לי קשר מצוין עם התלמידים, הוריהם, המורים, ההנהלה – קשר שנשמר עד היום עם חלקם. שמחתי לראות את תלמידי, מצליחים ומעורבים בכל תחומי החיים: מהנדסים, רופאים, עורכי דין, טייסים ועוד ועוד.

לאחר 25 שנות הוראה, קיבלתי תפקיד של ריכוז השתלמויות מורים ב"ארגון המורים העל – יסודיים". משרדי שכן בתל – אביב, באזור מגדלי עזריאלי של היום.

שבע שנים לאחר מכן קיבלתי תפקיד נוסף בעירנו.

הפכתי למנהלת מחלקת בתי התרבות בעיריית כפר – סבא. משרדי שכן בבית התרבות ע"ש רייזל. שימשתי בתפקיד עשר שנים שבסופן החלטתי לפרוש לגמלאות ולעשות לי ולביתי.

🖉  סיפור השואה המשפחתי

כפי שכבר כתבתי קודם לכן, הורי היו ניצולי שואה. הם היחידים מהמשפחה הגרעינית שלהם ששרדו את השואה, שכל אחת מהן מנתה עשר נפשות (הורים, אחים ואחיות).

בבית הורי אף פעם לא דיברו על השואה למרות שידעתי שעברו אירוע קשה מאד. כל השנים היה קשר עם "פולנים" שלא ידעתי עליהם הרבה. הגיעו  מפולין אגרות אויר בצבע תכלת בכתב קליגרפי מופתי שתמיד נענו על ידי הורי, ברכות לחגים או לאירועים מיוחדים. בנוסף, כל השנים הורי שלחו לאותם "פולנים" מתנות שונות: תיבות פרי הדר, חבילות שימורים בתקופות קשות, בדי קטיפה יוקרתיים, מגפיים ועוד. חייבת לציין שבאותן שנים פולין חיה תחת משטר קומוניסטי הדוק ולא פעם הצנזורה הפולנית החזירה לנו חבילה ששלחנו או מכתב שכתבנו (לאחר שפתחו החבילה או קרעו המכתב…)

בשנת 1987, כשאני כבר בת 37, אבי נפטר קודם לכן, אמי הייתה בת 70 וכבר לא במיטבה. החלטתי לשאול שאלות ובעקבות התשובות המרגשות שקיבלתי ממנה, פניתי ל"יד ושם" שיכירו במצילי אמי ואבי כ"חסידי אומות עולם".

אציין שהורי הצליחו להימלט ממחנה ההשמדה טרבלינקה והסתובבו מספר חודשים ביערות שבסביבה. יום לפני חג המולד של שנת 1942, באזור שלגים כבדים המכסים את השטח. קור עז חודר לעצמותיהם ובלית ברירה הם מתדפקים על דלתם של משפחה שכלל לא הכירו לפני כן. בקשתם הייתה להישאר אצלם רק למשך החג.

המשפחה הסכימה לכך ולמעשה נשארו הורי אצלם את מרבית הזמן עד אשר המלחמה נגמרה בשנת 1945 כאשר הכוחות הרוסיים נכנסו לפולין.

המצילים של הורי היו נוצרים קתולים אדוקים מאוד.

הם הצילו את הורי ללא כל תמורה חומרית או כספית אלא רק מאהבת הזולת. 

אבי המשפחה אמר כי הוא אינו מצילם אלא רק האל שבמרומים.

המשפחה שהזכרתי, דאגה להביא אוכל למקום המחבוא (רפת או אורווה) חמש פעמים ביום. הם תפרו עבור הורי בגדים כדי שיהיה להם מה ללבוש, כבסו את כבסיהם ואף אפשרו להם בערב, עם רדת החשיכה להתקלח בביתם. בני המשפחה המצילה נהגו ללכת לכנסיה המקומית, התפללו לשלומם של הורי וקיוו שהם יעברו את המלחמה בשלום וישרדו בחיים. עלי לציין כי המצילים עמדו בפני סכנת מוות במידה והיו נתפסים במעשיהם (גם כל רכושם היה נשרף).

בשנת 1944, נכנסו גרמנים לכפר בו הוסתרו הורי, כתוצאה מכך הורי לא יכלו להישאר אצל המשפחה והם התחבאו ביערות. מדי שבוע בשבוע, הייתה משפחה זו, דואגת להשאיר עבורם חבילה גדולה עם מזון: לחם, נקניקים, גבינות וכד'. המזון הספיק להם למשך כל השבוע. החבילה הונחה במקום מוסכם עם סימן מוסכם ביניהם – ברגע שהורי יראו מקל גבוה, אנכי, במקום המוסכם, הם צריכים לקחת את חבילת המזון. ברגע שהמקל יהיה מאוזן – הס מלהתקרב כי הגרמנים בסביבה.

כך שרדו הוריי את השואה ונשארו בחיים.

המשפחה המצילה סירבה בכל תוקף לקבל תמורה כלשהי – 

בשנת 1989 הכיר "יד ושם" במצילי הורי כ"חסידי אומות עולם".

אני ובני משפחתי האחרים שומרים על קשר עם צאצאי המשפחה המצילה עד היום. הבת שלהם שהיום בת 92, הייתה בזמן המאורע, נערה בת 12. היא הייתה מביאה האוכל למקום המחבוא ונהגה לשבת עימם ולספר להם סיפורים משמחים ובדיחות כדי לרומם את רוחם. היא הייתה גם שותפה להצלה. (בזמנו היא ואחיה הגיעו לטקס ב"יד ושם").

הקשר נמשך עד היום והוא גם עם הנכדה והנינים של המצילה. הבת ואחיה הגיעו ארצה לקראת הטקס ושהו בביתנו  כחודשיים. במהלך הטקס, הם נטעו עץ בשדרת "חסידי אומות העולם" ב"יד ושם". אנחנו עוקבים אחר התפתחותו.

בביקורה של הבת בארץ התוודעתי לאשה המופלאה והמיוחדת הזאת שיחד עם הוריה גילו אנושיות, חמלה ורצון לעזור. יחסיהם ומעשיהם, התנהגותם הנעלה וטוב ליבם, הבהירו שקיים עולם אנושי וצודק מחוץ למחנות, לגטאות ולמשרפות. אנשים בעלי לב וערכים טהורים!

באמצע חודש ינואר, שנת 2013 , קיבלנו הודעה מהנינה של מצילת הורי שביום השואה הבינלאומי, 29.1.2013 יתקיים טקס הענקת אזרחות כבוד של ישראל לבת של מצילי הורי.

בעלי פנחס ואנוכי הגענו לטקס שהתקיים בבניין העיריה. היה מאוד מרגש. בטקס השתתפו גם השגריר הישראלי בפולין, מרדכי רב נר ואשתו, ראש העיר וחברי מועצה, עיתונאים, תלמידי בתי ספר שגם ניגנו את התקווה, נציגה מהשגרירות  הישראלית שהייתה אחראית על הארגון של כל הטקס ונציגה נוספת  מהמוזיאון להיסטוריה של יהודי פולין (שנמצא מאחורי אנדרטת רפופורט בוורשה – מוזיאון חדש ומודרני שנפתח חלקית באפריל 2013).

הטקס היה מכובד מאוד ובעיקר מרגש עד דמעות. רוב הטקס בפולנית אבל חלקים גם באנגלית ובעברית. התרגשנו מאד כשבני נוער מהתיכון המקומי ניגנו את התקווה – הרגשנו שניצחנו את כל הרשעים והקמנו מדינה ומשפחה לתפארת למרות כל הזוועות. כשכל הפולנים שנכחו באולם קמו ועמדו למשמע הנגינה של התקווה הרגשנו מצוין.

נתבקשתי לומר כמה מילים באנגלית ואז הקריאו את הטקסט ששלחתי לשגרירות בעברית ותורגם לפולנית. נאלצתי לאלתר משהו קצר וזה מה שאמרתי:

Shalom

I came from Israel and on behalf of my brother and myself I want to thank and honour the Szlama family and all the audience.

Thank you for being with me in this very emotional ceremony.

ולהלן דברי בעברית:

בספרות היהודית, העתיקה והמודרנית, עוסקים רבות בנושא חשיבות החיים והעמדת ערך החיים מעל כל ערך אחר, כך למשל נאמר במשנה: "המציל נפש אחת – כאילו הציל עולם ומלואו".

העם היהודי הוא עם קדום וזוכר את עברו, גם אנחנו נזכור את מי שעזר לנו ומאידך גם את מי שגרם לנו להרס ולאובדן הנורא.

הרשו לי לצטט את המשורר הישראלי החשוב, אברהם שלונסקי, שכתב בשירו "נדר":

על דעת עיני שראו את השכול

ועמסו זעקות על לבי השחוח

על דעת רחמי שהורוני למחול

עד באו ימים שאיימו מלסלוח

נדרתי הנדר: לזכור את הכל

לזכור – ודבר לא לשכוח

דבר לא לשכוח – עד דור עשירי…

היום סטאשה יקירתי, את מקבלת אזרחות כבוד של מדינתי, מדינת ישראל, שהיא הבית הלאומי של היהודים.

אין לי ספק שאת ראויה לכך ואני, אחי ומשפחותינו גאים בך. אני יודעת עד כמה את ונכדיך מצויים ביהדות ומכירים כל פינה בישראל.

לקראת נסיעתי לכאן, קראתי ועיינתי באינטרנט והתברר לי שכאן בצ'נסטחוב נעשית פעילות ציבורית רבה שמטרתה לשמר את העבר ולהעלות על נס את תרומת היהודים לפולין ובמיוחד כאן באזור. התברר שהכנסייה, וראשי הכנסייה תומכים ומשפיעים על האווירה הכללית ואני מודה למנהיגי הציבור על כך.

אנו מודים למדינת ישראל ולנציגה, כבוד השגריר, לשגרירות ישראל ולצוותים שטיפלו בכך בחודשים האחרונים.

אני מודה לראש העיר. שמכבד אותנו בנוכחותו והעמיד לרשותנו את האכסניה הזו וכמובן לאזרחי העיר והסביבה שממשיכים לשמור ולציין את זכר הקורבנות ולכל המשתתפים בטקס.

🖉  סרטון

תודה מקרב לב.

מיכאלה ליניאל

בת של הניצולים.

הזוית האישית

סבתא מיכאלה: במהלך העבודה היתה לי אינטראקציה עמוקה עם נכדתי, שירי. היו לי רגעים נעימים מאד שחוויתי בתהליך העבודה. נהנייתי מאד מההקשבה הרבה ומההתעניינות של שירי בסיפור האישי/ משפחתי שלי. מספר ימים, אספתי ותיעדתי החומר המשפחתי הקיים והעברתי אותו לשירי – ידע שעשוי היה להיעלם ולהישכח עם השנים. סיפרתי בהרחבה על אשר עברו הורי בתקופת השואה.

שירי: נהניתי מאוד לשמוע את הסיפורים של סבתא. הסיפורים היו מעניינים מאוד ולמדתי שהחיים בתקופתה היו שונים מהחיים שלי כיום. שמחתי שסבתא תיארה את הדברים בצורה מפורטת שעזרה לי להבין וללמוד הרבה על המשפחה ועל העבר שלנו. לפני העבודה היה לי קשר מצויין עם סבתא, אבל העבודה חיזקה אותו אפילו יותר.