מאגר סיפורי מורשת

מורה וצנחנית

פתיחה

יש סבתות שמוכשרות בריקוד ובשירה,

יש כאלה העוסקות ברקמה ובתפירה,

אך סבתא שלי היא שונה מרובן,

עשתה דברים מיוחדים עד לא מזמן:

כשהייתה חיילת קפצה לה ממטוסים,

וזכתה בעבודתה בהוקרה ובפרסים.

ב-2 בנובמבר 1950 נולדה בחדרה סבתי דורית להוריה אלן רות וזיגי (זיגברט) כהן.

דורית אובחנה כבר אז כילדה מוכשרת. קפצה כיתה, למדה בלט, ניגנה בפסנתר ועסקה בתחביבים שונים. סבתא שלי כילדה אהבה במיוחד לכתוב שירים ולשחק בהצגות חובבים ובתיאטרון לילדים. כל חג פורים סבתי הייתה מתחפשת לדמות אחרת (מכשפה, פרופסור מפוזר, איש מהחלל) הייתה כותבת שיר לתחפושת, והייתה נוסעת לבסיסים שונים בצה"ל ומופיעה שם. חייה עברו בשמחה וריקודים. הבית היה מלא חברים ואמה הבשלנית האכילה את כולם במטעמים. כל חבריה אהבו במיוחד את הלביבות, הקציצות ואת הפירה.

כל ערב חבר או חברה אחרים היו מוזמנים לאכול בביתה.

סבתא והכומתה האדומה

בתקופת מלחמת ששת הימים התנדבה סבתא לעזור לפצועים בבית החולים "הלל יפה", וטיפלה בהם במסירות ימים ארוכים. כל בוקר קמה מוקדם והלכה מספר קילומטרים לבית החולים, לבשה בגדי אחות וחזרה הביתה רק אחרי חצות.

שנה לאחר מכן התגייסה לצה"ל, ולמרות קשיים רבים, הצליחה להתנדב לחיל הצנחנים ולעבור קורס מקפלות מצנחים. סבתי התעקשה לשרת בצנחנים כי באותה תקופה היה לה חבר, צנחן בסיירת, שהיה רברבן גדול והיא החליטה שאם הוא משרת בחיל עם הכומתה האדומה, גם היא תשרת שם. היא לא הסכימה לשרת כעוד פקידה, ולאחר סיום הקורס קיפלה מאות מצנחים לחיילים מכל החיילות בצה"ל. בכיס המצנח רשמה לכל חייל וחייל פתק, ובו איחלה לו צניחה נעימה וחוויה מרתקת. רוב החיילים היו עונים לה תשובה חביבה ומודים לה.

כעבור תקופה, מינו אותה לאחראית על כל מקפלות המצנחים. היה עליה לבחון כל מצנח שקופל, ולוודא שהוא אכן ראוי לצניחה כדי שהחייל שישתמש בו יגיע ללא פגע לקרקע.

סבתא בתקופת השירות הצבאי

בעקבות הניצחון הגדול של "מלחמת ששת הימים" וכיבוש ירושלים על ידי חטיבת הצנחנים, הגיעה קבוצה גדולה של צנחנים מאוגנדה להשתלמות בבית הספר לצניחה. סבתי לימדה אותם במשך חודש וחצי כל מה שקשור בטיפול במצנח ובקיפולו. כמו כ, לקחה אותם לסיורים ברחבי הארץ. עם סיום הקורס, קיבל כל אחד מהם סיכת מקפל מצנחים, וחזר לארצו כמומחה וכמדריך לקיפול מצנחים.

בהמשך הגיע סוף סוף הרגע הגדול והמיוחל – קורס הצניחה. כפרס על שירותה המסור של סבתי, היא צורפה לקורס צניחה, כבת יחידה בין 400 חיילים מהנחל המוצנח והקומנדו הימי, שגם עברו את הקורס הזה.

הקורס כלל גם צניחה לילית, ובסיומו מפקד החיל ענד לה ולשאר החיילים במסדר המסכם את כנפי הצניחה. קורס הצניחה היה קורס די מפרך. היה עליה לעבור תרגולים שונים במשך שעות ארוכות כמו קפיצה מאומגה וממכשיר אימתני שנקרא "אייכמן".

צניחה אחת שזכורה לה במיוחד, הייתה צניחה למימי הכנרת. בחג הסוכות בזמן צליחת הכנרת, היה מופע גדול של הצנחנים בשילוב חיל הים, שבו צנחנים רבים יחד עם סבתא שלי, החיילת היחידה, צנחו למימי הכנרת, ודוברות של חיל הים משו אותם מהמים והביאו אותם אל החוף.

בסוף השירות נסעה סבתי לחו"ל לבד לתקופה של מספר חודשים. היא בילתה בארצות שונות וחוותה חוויות מרתקות.

בין לבין

כשחזרה לארץ, היא נרשמה לאוניברסיטה. עד שהתחילה את לימודיה עבדה ב"אגרקסקו" – החברה ליצוא חקלאי, ושם הכירה את בעלה, סבא שלי זמיר סופר.

סבתי למדה ארבע שנים לתואר ראשון בתיאטרון, באוניברסיטת תל אביב, במגמת משחק. היא שיחקה בהצגות שונות ובתפקידים מגוונים. לאחר מכן, החליטה שברצונה להתמחות בתיאטרון חינוכי. לשם כך, היה עליה להוציא תעודת הוראה. היא בחרה במקצועות העברית (לשון וספרות) ולמדה שנתיים ב"מכון להכשרת אקדמאים להוראה". לאחר שעשתה סטאז' בחינוך, החליטה להקדיש את חייה להוראה וזאת עשתה בתפקידים שונים עד יציאתה לגמלאות. בין לבין, עוד למדה תואר שני בייעוץ ארגוני באוניברסיטה בארה"ב.

סבתא נישאה בגיל די צעיר והביאה לעולם את בנה רועי (אבא שלי) ובתה אלינער (דודתי).

מספר שנים לאחר מכן, לאחר תקופת לימודים ממושכת, החלה ללמד את מקצועות העברית בתיכון והגישה תלמידים רבים לבגרות בספרות ובלשון. ימים ארוכים לימדה את תלמידיה ודאגה שכולם יגשו לבגרויות.

כעבור מספר שנים, נסעה כל המשפחה ללונדון לתקופה של  שש שנים, מפני שסבא שלי עבד בשליחות מטעם בנק הפועלים באנגליה.

מורה – מחנכת

לאחר ששבו ארצה מאנגליה, החלה סבתי ללמד בחטיבת הביניים "סמדר" בהרצליה.

סבתי אהבה את עבודתה החינוכית והעבודה "אהבה" אותה. היא הייתה מורה ומחנכת, ולאחר שנתיים הפכה גם לרכזת שכבה, ואחר כך, סגנית מנהלת. היא טוענת שהדבר שהכי אהבה הוא להיכנס לכיתה וללמד, לראות איך ה"פלא" מתרחש. הקשר עם תלמידיה היה הדבר הבולט בדרך עבודתה (תלמידים רבים נמצאים בקשר איתה עד היום). היא הלכה לבית הספר בשמחה, ונשארה כל הזמן שנדרשה. פעמיים זכתה בפרס חינוך, ותלמידים והורים באו לחגוג את זכייתה.

סבתא מסכמת

כפי שכבר נכתב, שנים רבות עסקתי בהוראה בגילאים שונים. ההוראה הייתה מאוד משמעותית עבורי, למרות שבימינו התלמידים, לפחות אילו שבין החטיבה לתיכון, אינם זקוקים עוד למתווך בינם לבין המידע, מכיוון שהוא נגיש לכל. מה שהם כן זקוקים לו הוא סוג של רועה, שיהווה מקור לשיח ולקשר חי, דבר שהוא הכרחי לתהליך הלמידה.

הפילוסוף היווני הנודע, סוקרטס, כבר טען לפני אלפי שנים שתפקיד המורה הוא לא להנחיל ידע, אלא ליילד ידיעה. ההוראה היא בעצם תמיכה, הכוונה וליווי בתהליך הגילוי העצמי של התלמיד. לפיכך, חשוב שהתלמידים ייהנו בבית הספר, יחוו חוויות חיוביות, ילמדו להכיר את עצמם ולהכיר את האחר, לכבד ולהרגיש שמכבדים אותם.

הזוית האישית

סבתא דורית: לסיום, אני בעצמי חוויתי חוויה חיובית ואושר גדול בתהליך הכתיבה של עבודה זו עם נכדי האהוב יובל. המפגשים בינינו היו חמים, מחוייכים וחשובים. סקרנותו ושאלותיו של יובל החיו בי זכרונות, חלקם נעימים וחלקם לא קלים.

תודה על הזכות שניתנה לי לעבור עם יובל מסע רגשי וחוויתי רק של שנינו – סבתא ונכד.

יובל הנכד: אני נהניתי לכתוב את העבודה יחד עם סבתא שלי וללמוד הרבה דברים שלא ידעתי על סבתא קודם.