מאגר סיפורי מורשת

רקע משפחתי

נולדתי להורים ניצולי שואה. אבא שלי, זאב מירובסקי, היה בגטו בנדין שבפולין. משם הועבר למחנה אושוויץ III, בלכהאמר, שם הועבד בעבודת פרך לקונצרן (תאגיד) פטרו – כימי עד ינואר 1945. משם הוא הגיע בצעדות המוות למחנה בוכנוולד שליד העיר ויימר שבגרמניה. מתוך החשש שבעקבות התקרבות צבאות בעלות הברית הגרמנים יהרגו את כל האסירים, הוא וחבר הצליחו לברוח לווימר, גנבו שם אופנוע ואיתו הצליחו להגיע לגבול הצרפתי. שם, בעזרת החבר שהיה אזרח צרפתי הוא הגיע לפריז ושם הכיר את אמי.

אבי איבד בשואה את אשתו ושני ילדיו, את הוריו ואת כל שבעת אחיו ואחיותיו וילדיהם. אימי רוזה לונדון (אמא שלה לבית ליכטנבאום) הייתה בגטו וורשה, בתום המרד בגטו באביב 1943 היא הגיעה למחנה הריכוז מיידנק. משם היא הועברה לאוושוויץ – בירקנאו (אוושוויץ II). במחנה היא הייתה קשורה לבלוק הניסויים של דוקטור מנגלה. אחר כך היא הועברה למחנה בונה – מונוביץ, שם עבדה ככימאית בהפקת גומי מסביונים.

בינואר 1945 היא הגיעה במצעדי המוות למחנה הריכוז רוונסבריק שבגרמניה. במצעד מוות נוסף היא הצליחה לחמוק עם חברה מהשיירה כיוון שידעה כי היא חולה בטיפוס והגרמנים יגלו ויהרגו אותה. אמבולנס סובייטי (רוסי) אסף אותה והרופא שהיה שם היה יהודי ובזכותו היא הצליחה להגיע  לצרפת, כי היא קבעה עם שני אחיה שאם הם יישרדו הם ייפגשו בתחנת המטרו של כיכר האטוואל בפריז. הם לא שרדו. בשואה היא איבדה את הוריה, אחיה, בעלה וילדה. אני קרויה על שם סבתי, אם אמי, שנרצחה במיידנק.

ילדותי

נולדתי בפריז, שם גרנו בשכונת עוני. הוריי רצו להגיע לארץ ישראל. בדצמבר 1948 הגענו עם האונייה "נגבה" לארץ. נשלחנו למחנה העולים "שער העלייה", שהיה מעברה גדולה לשרידי שואה. קרוב רחוק של אימי הוציא אותנו מן המחנה וקיבלנו בית נטוש של ערבים שסולקו מן העיר רמלה. בית ללא שירותים, ללא מטבח, וגרנו שם שלוש משפחות למשך מעל עשור עד שסיימתי את בית הספר היסודי. עברנו לבית ערבי אחר ברמלה, מרווח יותר עם שכנים ערביים וארמנים איתם חיינו חיי שכנות חמים. בזמן לימודיי בתיכון רמלה לוד החל סיפור האהבה שלי עם דוד שהיה לימים לבעלי היקר. בבית התעקשתי לא לדבר בצרפתית שנשכחה ממני, אלא עברית בלבד.

אני ואחי הצעיר יגאל, שנולד כבר בארץ, גדלנו בבית שבו ההורים עבדו קשה מאוד לפרנסתם ודאגו שלא יחסר לנו דבר. אבל, תחושת הצללים בבית הייתה קשה, למרות שהורינו נמנעו באופן שיטתי מלשתף אותנו בחוויות הקשות של השואה. על גורלם אז למדתי שנים רבות מאוחר יותר, לאחר התמחותי ההיסטוריונית של העידן הנאצי.

בילדותי רוכבת על אופניים

זיכרון ילדות בלתי נשכח

זיכרון ילדות בלתי נשכח שלי הוא מותה של אחותי הקטנה רבקה. מותה של אחותי רבקה, הוא מוות שאני זוכרת בשל ההשפעה הקשה שהיה למותה על הוריי, שאיבדו את ילדיהם בשואה, וגם פה בארץ איבדו ילדה. הייתי בערך בגיל ארבע ומייד אחרי מותה שלחו אותי מהבית לקרובי משפחה בשכונת מונטיפיורי בתל אביב, שם הלכתי לגן אבל הרגשתי עצובה ובודדה מאוד עד שהחזירו אותי הביתה.

חבריי היו כולם בנים של עולים חדשים, מארצות שונות, היינו מטיילים ביחד, מבלים ביחד, כשיסוד האחווה האנושית היה בסיס למגוון האנושי ההטרוגני. המשחקים ששיחקנו היו מחניים, תופסת, דלגית, חמש אבנים וקלאס.

סבתא בגן החיות בגיל ארבע – 1950

לא למדתי בבית ספר בחו"ל כי עליתי למדינת ישראל כתינוקת בת שנתיים. הלכתי לגן ברמלה שבו כל הילדים היו עולים חדשים ולא ידענו עברית. הגננת דיברה אלינו בעברית ולאט לאט זנחתי את הצרפתית שהייתה שפת אם שלי והתעקשתי לדבר רק בעברית, גם בבית. למדתי בבית הספר ממלכת ב' ברמלה, שם למדנו בשתי משמרות (כי לא היו מספיק כיתות). הייתה משמרת בוקר והייתה משמרת אחר הצהריים. לא היו לנו כיסאות ושולחנות מתאימים וישבנו על ארגזי תפוזים ריקים. בהפסקות, היה עובר שמש עם פעמון ביד בשתי קומות הבניין ומצלצל לסיום שיעור או סיום לימודים או סיום ההפסקה. מכיוון שהמצב הכלכלי שלנו היה קשה, שנים רבות אני ואחי יגאל (שנולד ב-1952) היינו מקבלים כריך עם מרגרינה ובצל. ואת הכריך אימא שלי הייתה עוטפת בנייר מרגרינה שהיא הייתה שוטפת ומייבשת. רק בכיתה ו' או ז' עברנו לבניין מסודר, מותאם לבית ספר. למדתי בתיכון רמלה לוד, שבו כל התלמידים היו בני עולים חדשים גם כן, אבל אחוז האקדמאיים שיצא מבית ספר זה הוא גדול מעל המשוער.

סבתא במחנה העלייה במרסיי בגיל שנתיים – בדרך לארץ ישראל

עלייה לארץ

היינו במחנה מעבר במרסיי ומשם עלינו על האונייה נגבה ששטה ימים ארוכים לנמל חיפה כשהיא עמוסה ביותר ולא היה כל כך מקום לנוח אז הוריי החזיקו בידי במשך כל המסע כי רציתי לקפוץ לים והגענו למחנה העולים שער העלייה. שם ריססו אותנו ב-DDT נגד כינים ושם חיינו במשך מספר חודשים. כשהגענו לרמלה חיינו תקופה ללא חשמל עם תא שירותים בחצר שגם עכברושים הסתובבו שמה ומהפחד שמא עכברוש ינגוס בי היו מקלחים אותי על הידיים.

אימא שלי גידלה שלוש תרנגולות ואני זוכרת איך שמידי בוקר היא הייתה הולכת לחפש גם בחצרות השכנים איפה התרנגולות הטילו ביצים. את המזון קיבלנו על פי תלושים ואימא שלי הייתה חובצת חמאה בבקבוק ירוק גדול וסיפור שזכור לי זה שאבא שלי החליף זוג מכנסיים שהוא קיבל מהג'וינט בשלושה תפוחי עץ בשביל שיהיה לי ויטמינים לאכול. נפט, קרח (היה לנו מקרר שעובד על קרח) וחלב היינו קונים מעגלות שעברו ליד הבית.

במקום שירות צבאי

בשנת 1964 סיימתי את לימודיי התיכוניים. כעבור שלושה חודשים התחלתי ללמוד בסמינר לוינסקי להכשרת מורים בתל אביב, וכעבור שנה נישאתי לאישי דוד דביר, ולכן, לא שירתי בצבא. לעומת זאת, התנדבתי לעסוק בחינוך בכלא הנשים נווה תרצה.

תפקידים בחיי

עם תום לימודיי בסמינר לימדתי בתיכון ערב ברמלה לוד. עם הזמן, התנדבותי בכלא נווה תרצה הפכה למשרה קבועה, כשעמדתי בראש מסגרת לימודית לאסירות, שהיו לה שותפים. השתמשתי באמצעים פסיכו-דרמטיים, בנוסף ללימודים סדירים, כדי לסייע לאסירות בדרך השיקום שלהן. אחר כך ריכזתי את לימודי ההומניסטיקה במרכז להסבה מקצועית בחולון, תוך כדי לימודיי באוניברסיטה.

קיבלתי שני תארי מ.א מהאוניברסיטה העברית בירושלים, אחד מהם ללא תיזה והשני עם תיזה שבמרכזה עמד יומנו של אדם צ'רניאקוב שהיה יושב ראש היודנראט של יהודי וורשה בתקופת מלחמת העולם השנייה. בעקבות התמחותי בעידן הנאצי והשלכותיו, עבדתי כמרצה ביד ושם ואחר כך כהיסטוריונית של מכון מורשת על שם מרדכי אנילביץ' בגבעת חביבה. אבל התפקיד החשוב ביותר בחיי היה להיות אימא לשלושת ילדיי, אישה לשותפי לחיים וסבתא לנכדיי.

מסורות, מנהגים וזיכרונות

למרות שהוריי נולדו למשפחות חרדיות, אחריי השואה הם היו לחילונים. אולם, בביתי אימא נהגה להדליק נרות בערבי שבת וחג, וכך גם אני נוהגת. נהגנו לחגוג את מועדי ישראל המרכזיים וזכור לי כילדה צעירה (אינני זוכרת את השנה) בה הסבנו לסדר הוריי, אחי ואני. השולחן היה ערוך למופת וברגע חגיגי זה אבי אמר עם דמעות בעיניו: "הלוואי והשולחן יגדל". היה ברור שהיה כאן כאב על האובדן של המשפחות הגדולות בשואה ובכל פעם שאנחנו עורכים ארוחה עם הילדים והנכדים והשולחן "גדול" אני נזכרת באותו ליל סדר.

תחביבים

"התחביב" הגדול ביותר שלי הוא להיות עם משפחתי. אני גם אוהבת לקרוא, ללכת לתיאטרון, לאופרה, לקונצרטים ולפתור תשבצים.

מצבי כיום

בדיוק לפני שנתיים לאחר ליל הסדר נפטר שותפי לחיים. מאז, לא יכולתי יותר לחזור לעבודתי כהיסטוריונית וכמרצה. אני משתדלת להמשיך ולתפקד כאדם, כאימא וכסבתא. החלום שלי מתמצא לאור כל ההיסטוריה שלי במשפט אחד: "ואהבת לרעך כמוך". כדי לשים שהמילה רע היא גם המילה רע, כלומר, גם מי שאינו מקורב אליך הוא אדם כמוך.

חפצים יקרים

לצערי, הוריי שרדו את השואה עם הבגד הדל שהיה על גופם. כל רכושם וחפצי הערך שהיו ברשותם לפני המלחמה לא שרדו. כעוף החול הם קמו לתחייה ואבי קנה לאימי טבעת יהלום לאחר שהוא חסך הרבה חודשים. כשהיא חלתה הוא נתן לי את הטבעת.

ביום הולדת ה-18 שלי חברי דוד קנה לי טבעת יהלום קטן ממשכורתו הקטנה וכעבור שנה נישאתי לו.

שתי הטבעות תעבורנה לבנותיי.

הזוית האישית

נמרוד: אני וסבתא מאוד נהנו מהעבודה המשותפת. למדתי עליה המון והתחברנו מאוד בזכות העבודה.