מאגר סיפורי מורשת

שמי יואב צוק, אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי ובחרתי לראיין את סבי אפרים צוק, אביו של אבי ולתעד את סיפור. הריאיון נערך בביתו שבזכרון יעקב, באחת השבתות שנסענו לביקור. אני וסבא ישבנו שעות בגינה לבדנו וערכנו את הריאיון.

חלק א: בית ההורים

השם המקורי של סבי הינו אפרים צוקר, אולם שם המשפחה שונה ועוברת מצוקר לצוק בעקבות נסיעה ושהות ארוכה במשלחת לחו"ל מטעם הצבא כאשר אבי און עוד היה תינוק. את שמו אפרים קיבל מסבו שגם לו קראו אפרים.

סבי נולד בשנת 1949 בבית החולים רמב"ם בחיפה להוריו חיים ופולה (בעברית פנינה). הוריו נולדו בפולין ואחרי השואה עלו לארץ, בתום מלחמת העולם השנייה. המשלחות לארץ ישראל יצאו מאיטליה והם היו באותה עת בפולין. הם נאלצו ללכת ברגל את כל הדרך מפולין עד איטליה שם הם חברו למשלחת ועלו לארץ דרך ספינת מעפילים. בשל הדרך הארוכה והתלאות שבדרך הם הגיעו לארץ חסרי כל ללא שום ציוד מלבד התפילין של אבי אשר שמר עליו מכל משמר.

לסבי יש אח אחד שגדול ממנו בשלוש שנים וקוראים לו יצחק, אשר נפטר לפני כשנתיים.

 סבא בילדותו

עד גיל שש התגורר סבי בעכו בבית נטוש. הבית היה מיושן אך די גדול. בבית היו שני חדרים גדולים, שירותים, מטבח ואמבטיה. ובנוסף גם חצר גדולה ששם היו ברווזים שגידל סבי עם משפחתו. הבית היה צמוד לבית סבתו של סבי שם התגוררו סבתי ושלושה דודים.

הבית היה ממוקם בשכונה יהודית. באותה תקופה בכל הארץ התגוררו בעיקר יהודים וכמעט שלא היו ערבים מכיוון שהם פונו משם במלחמת העצמאות שהייתה כשנה לפני.

אביו של סבי, סבא רבא חיים, עבד בנמל עכו ואמו היתה עקרת בית. את המזון שלהם (בשר ודגים) נהגו לקנות במכולת וחלק מהירקות היו קונים בשוק וחלק גדול מהירקות היו מגדלים לבד בגינת הבית. ביום יום נהגו לאכול מאכלים פולנים למשל בשר פעמיים בשבוע או הרבה לחם וריבה וגם דג מלוח ולבן, ובשבתות היו מכינים חמין.

החיים בתקופה ההיא היו פשוטים יותר. הגברים נהגו ללבוש חולצות פסים עם שלייקס והנשים היו לובשות שמלות ארוכות. את הכביסה היו עושים בגינה עם גיגית ופומפייה והיו משפשפים את הבגד עם הפומפייה עד שהבגד היה נקי. בשעות הפנאי נהג סבי לשחק בעיקר בגינה של ביתו עם אחיו הגדול יצחק. הבית כנסת אליו נהגו ללכת מדי פעם הי די רחוק מהבית והוא לא היה בית כנסת מפואר, וגם הים היה במרחק הליכה לא קטן מהבית ולכן הרבו לבלות בחצר הבית.

חלק ב: ילדות ולימודים

בגיל שש עבר סבי להתגורר עם משפחתו בשכונת בת גלים שבחיפה. הוא למד בארבעה בתי ספר: בית ספר בת גלים כיתות א' עד ז', תיכון עירוני ה' רק לכיתה ח' ומשם לבית ספר המקצועי בושמת כיתות ט' עד יא' ואחר כך עבר לפנימייה של חיל האוויר בכיתה יב'. לאור העובדה שעבר מספר בתי ספר, פסק הקשר עם חבריו לספסל הלימודים אחרי סיום הלימודים.

בתקופה ההיא לא היו לילדים טלפונים ניידים או טלוויזיה, אפילו הקולנוע הגיע רק יותר מאוחר לכן הם נהגו לשחק עם מה שהיו מוצאים באותו רגע. למשל שלושה מקלות או קלאס וגם מחבואים ותופסת. סבי אף היה בשתי תנועות נוער, היה בצופים מכיתה ט' עד י' והיה גם בתנועת נוער פחות מוכרת בשם רביבים שזה קיבוץ שהחליט להקים תנועת נוער ושם היה כשנתיים.

בבתי הספר באותה תקופה למד סבי את כל המקצועות הנלמדים כיום כגון מתמטיקה, היסטוריה, ספרות, אנגלית, לשון, פיסיקה, תנ"ך ומוסיקה. היתה להם תלבושת אחידה לבית הספר והיא נראתה כמו התלבושות של היום עם סמל וחולצה רגילה. התלמידים מאוד כיבדו את המורים ולסבי היה קשר טוב עם המורים מאחר והיה תלמיד חכם וגם לא הפריע בשיעורים. היתה מורה אחת שזכורה לסבי עד היום. פעם אחת הלך סבי לבקר בעבודה של אישתו, (סבתא שלי), היא עבדה אז בבית ספר כמורה וסבי הגיע לפגוש אותה במזכירות. פתאום עברה שם אחת המורות שלימדו אותו ביסודי והיא ישר נזכרה בו בגלל שהיה הילד היחיד אי פעם בקריירה שלה שהקריא את שיעורי הבית למורה מדף ריק.

בתי הספר סודרו פעם באופן שונה. למשל בי"ס היסודי היה  מכיתה א' עד כיתה ז' ורק הבית ספר היסודי היה בגדר לימודי חובה. מכיתה ח' עד יב' לא היה חובה ללכת לבית הספר וגם הלימודים עלו כסף. מלבד זאת היתה דרך נוספת לעלות לתיכון והיא לעשות מבחן סף שבו בודקים אם אתה בקיא בחומר. המבחן היה מקיף וכלל את כל החומר הלימודי ובשביל לעלות כיתה ולהתקבל היית צריך ציון מסויים. אבל היה שם חלק לא הגיוני במבחן. אשכנזים היו צריכים לקבל ציון 80 במבחן כדי להתקבל ומזרחים רק ציון 60. זה נעשה בשביל "לשמור על איזון". בתקופה ההיא היו פערים גדולים בחברה.

בבתי הספר לא היה נהוג שיהיו חדרי אוכל ורק בסוף שנות לימודיו, בפנימייה של חיל האוויר, נהג סבי לאכול בחדר האוכל. המאכל האהוב עליו כשהיה ילד זה עוף בלי העור שלו. לפעמים אימא שלו היתה מחביאה את העור בתוך הפירה כי האמינה שיש בו הרבה ויטמינים ורצתה שיאכל אותו. גם ממתקים כמעט ולא היו בארץ באותה תקופה. חוץ מעוגה יבשה שאימו של סבי היית מכינה בשבת וטופי פעם בכמה זמן.

חלק ג: שנות העשרים

בתקופה ההיא של שנות ה – 60 היו שני זמרים גדולים ורוב תושבי המדינה האזינו להם. שניהם היו אמריקאים. לאחד קראו אלביס פרסלי ולשני קראו קליף ריצ'רדס אבל סבי אהב בכלל להקה אחרת שקוראים לה אוורלי ברדרס. צמד אחים אמריקאים ששרו את השיר האהוב עליו "שדות ירוקים".

בשעות הפנאי רבים נהגו לרקוד אז ריקודים סלונים, בעיקר במסיבות פרטיות או במועדונים. סבי נהג לבלות בשני מועדונים. לאחד קראו 120 ולשני קראו רונדו ועד היום רונדו שרד כמסעדה. ואת המסיבות באותה תקופה היו עושים בבתים של חברים והיו שמים כיבוד ומוסיקה בפטיפון. אז לא היה מקובל לשתות אלכוהול במסיבות וגם לא היה אז במסיבות.

בזמן הפנוי היה סבי הולך הרבה לים וגם מתחת לבניין שלו היה את אולם הבאולינג הראשון בארץ ורוב הזמן היה מבלה ומשחק שם. הבניין שלו היה ממש קרוב לאצטדיון מגרש אליעזר שאז היה מגרש הבית של הפועל חיפה, קבוצת הכדורגל שעד היום סבי אוהב. אני אוהד שלה. הייתי נוכח בכל המשחקים ומעודד אותה.

חלק ד: היכרות נישואין ובניית משפחה

באותה תקופה לא היו אפליקציות היכרות כמו היום. היה אפשר להכיר את בת/בן הזוג שלך, בשתי דרכים: בשידוך של חברים או קרוב משפחה שלך או במועדון, אבל למרות זאת הכיר סבי את אשתו בדרך אחרת.

את סבתא שלי מאירה, הכיר סבי בחתונת אחיו יצחק עם אריאלה אשתו, שבמקרה הייתה אחותה של אשתי. לפני החתונה בין יצחק לאריאלה נערך מפגש של משפחות של שני הצדדים ושם הכיר אותה. בגיל 21 כבר התחתנו.

הקשר בין הורים לילדים היה שונה מהיום, היה מבוסס על כבוד ומשמעת וכל אחד מהצדדים הבין את מעמדו ובגלל זה היה "קיר" בין עולם הילדים לבין עולם המבוגרים. בניגוד להיום שכל המידע מאוד נגיש ופתוח לכולם.

בזמן הפנוי היו סבי וסבתי וילדיהם נוהגים לטייל בטבע כל שבוע כמעט ומאחר והיו שני אחים שנשואים לשתי אחיות, היו מאוד קרובים גם למשפחה המורחבת ואפילו היה להם מנהג להפגש עם המשפחה הרחבה פעם בשבוע.

לסבי וסבתי נולדו שלושה ילדים- עוז ואון שהם תאומים ואור שהוא האח הקטן. און עוסק במשפטים והוא עורך דין, עוז עוסק ברפואה אלטרנטיבית והוא מטפל, ואור מהנדס מערכות מידע ועובד בתחום ההייטק. און גר בהרצליה עם משפחתו, עוז גר בקיבוץ ברעם עם משפחתו ואור גר בקיבוץ להבות חביבה עם משפחתו. יש לסבי כיום עשרה נכדים.

חלק ה: צבא ושירות קבע

סבי התגייס לחיל האוויר ושירת כטכנאי אלקטרוניקה בנ"מ (טילים נגד מטוסים) לאחר שנתיים בצבא חתם קבע לעוד שנה. אז באותה תקופה היתה תחושה של תרומה למדינה, כל אחד הרגיש שהוא חייב לעשות משהו בשביל המדינה ואפילו סבי ומשפחתו חשבו להתיישב ברמת הגולן אבל בסוף החליטו להישאר להתגורר בחיפה ושסבי יחתום קבע בצבא.

לפיכך הצטרף סבי לקורס קצינים. ההכשרה ערכה בארץ כתשעה חודשים ואז הוא נשלח כחלק ממשלחת צבאית לארה"ב לעשות עוד קורס שם על מערך טילי ההוק שזאת הייתה באותה תקופה אחת המערכות הכי מתקדמות בעולם בנ"מ. צפי השהייה בארה"ב היה ארוך ולכן סבתא שלי, אבי ואחיו הצטרפו. הם התגוררו בארה"ב במסגרת המשלחת סמוך לבסיס בו שירת סבי ולאחר כשנה וחצי חזרו לארץ.

סבי החל לימודי הנדסה בטכניון מיד לאחר שחזר לארץ אבל התואר שלו נקטע באמצע בגלל שני ארועים: הראשון זה פינוי סיני שם היה צריך לפנות אנשים מבתיהם בזמן שעמדו סביבו מאות אנשים שהפגינו נגד הפינוי, זאת הייתה ממש טראומה. השני היה מלחמת לבנון השנייה שם היה אחראי על אגף המבצעים הצפוני. אחרי המלחמה חזר ללימודים וסיים את התואר בשנת 1986.

אחרי סיום התואר הגיע סבי לדרגת סגן אלוף שזאת הדרגה הכי גבוהה בסוג ההתמחות שלו. אבל בצבא הוא שירת בשני תפקידים בחיל האוויר, הראשון הוא ראש ענף נשק נ"מ והשני היה תפ"י – תכנון פיתוח וייצור בדרג ד' של מערכות אלקטרוניקה.

בשנת 1991 התחילה מלחמת המפרץ מול עיראק וסבי היה אחראי על קליטת הפטריוט בארץ. מדובר בטילים המשמשים ליירוט טילים אחרים. בזמן שימוש במערכת היירוט טילים נגד טילים נוצר קשר הדוק עם צבא ארצות הברית שסיפק לנו את הפטריוט ושעזר לנו לתפעל את המנגנון הזה וסבי היה אחראי על כל התהליך. בדרך כלל תהליך כזה לוקח שנים של תכנון ועשייה אבל לא היה זמן לתכנן ולבצע והם עשו את כל התהליך הזה בתוך כמה חודשים וזה היה הישג אדיר.

סבי השתחרר מהצבא בגיל 44 בשנת 1993 בדרגת סגן אלוף אחרי שירות מספק ומאתגר.

חלק ו: מקצוע ועיסוק

לאחר שחרורו מהשירות הצבאי עבד סבי בשלושה מקומות בתפקידים של טכנולוגיה ופיתוח הנדסי של מערכות נשק. סבי היה חלק מפרוייקט דגל שנקרא "שרביט קסמים" שזאת מערכת נשק ליירוט טילים של טווח בינוני. המערכת אחר כך גם נמסרה לחיל האוויר לשימוש מבצעי ופיתוח המערכת לקח כתשע שנים. סבי והצוות שלו עבדו עליה ימים כלילות. זו מערכת שנמצאת היום בשימוש וזו הרגשה של סיפוק אדיר.

סבי יצא לגמלאות בחודש פברואר 2017 לפני כחמש שנים לאחר עשייה משמעותית רבה צבאית ואזרחית.

חלק ז: תחביבים בגמלאות

סבי מאוד אוהב לעסוק בספורט כגון לצאת להליכות, לשחות ולשחק כדורגל. הוא אוהד כדורגל ותיק. בנוסף, משמש סבי גם בתפקידים שונים במועצה המקומית ועוזר לאנשים קשישים ולרווחת התושבים הוותיקים ביישוב וכל זה הוא עושה בהתנדבות.

החלום של סבי, ביחוד לאור ההיסטוריה המשפחתית ולאחר השואה, היה להצליח לבנות משפחה כמו זאת שאכן הקים, משפחה יציבה וחמה עם נכדים אהובים וחכמים. וחלום נוסף שלו הוא לטייל מסביב לעולם אותו התחיל להגשים לפני הקורונה ומתכנן להמשיך אותו אחריה.

חלק ח: סיפורו של חפץ העובר במשפחה מדור לדור

כשהוריו של סבי עלו לארץ הם עשו זאת בדרך לא חוקית כמו הוריה של סבתי ועוד רבים אחרים, בלית ברירה. הם עלו כמעפילים אחרי דרך ארוכה ומייגעת ולכן אין הרבה חפצים שהגיעו איתם לארץ אבל יש חפץ אחד שכן הצליח לשרוד וזה התפילין של סבא רבא שלי שאותם הוא העביר לסבי ויום אחד יעברו לאבי ואז אליי ואני מקווה להעביר אותם לבני שיעבירו אותם גם הלאה לדורות הבאים בבוא היום.

חלק ט: מסר לדור הצעיר

קיומו של העם היהודי היה לא בטוח והצלחנו להקים מדינה ובזכות המדינה הזאת הפכנו מאבק אדם (לאחר השואה) לחלק מהקיום האנושי ואפילו חלק מכובד. לכן חשוב שכל אחד יתרום את חלקו ויעזור למדינה וגם אם זה בדברים הקטנים כמו להתגייס לצבא ולשרת במילואים ותמיד לשמור על המדינה הזאת.

ועוד משפט מהשירות הצבאי שלו שלימד אותי סבי הוא שכל צוות בצבא עובד ביחד בשביל מטרה משותפת שהיא מעל כל אחד ואחד מהם ואזרחים שלא היו בצבא תמיד רואים את עצמם מעל המטרה, וזה דבר שלומדים רק בצבא.

 חוגגים לסבא יום הולדת – עם הנכדים

הזוית האישית

יואב: לסיכום, בחרתי לראיין את סבי מאחר ואנחנו ביחסים מאוד קרובים. סבי הוא דמות מרתקת ותרם רבות למדינה. תמיד כיף לי לשוחח איתו ולשמוע את הסיפורים המרתקים שלו ועל חייו כנער. בעקבות הראיון למדתי רבות על סבי, על משפחתו ועל עברו הצבאי.

אני מאוד אהבתי לשמוע את סיפור סבי הוא סיפר רבות על שירותו הצבאי ילדותו ועל משפחתו. חוויה זאת הייתה חוויה מהנה ומעייניינת מאוד.