מאגר סיפורי מורשת

שמי יוסף מאירגוס, השנה בתכנית הקשר הרב דורי תיעדתי את סיפורו של סבא רבא שלי, אשר גל. התיעוד כולל ארבעה פרקים: פרק אחד – אשר גל, פרק שני – אני יהודי מארץ ישראל, פרק שלישי – אגדה משפחתית והפרק הרביעי והאחרון.

פתיחה

סבא רבא שלי, אשר קיפרצ'נסקי, נולד בשנת 1909 במולדובה. במהלך חייו הוא עבד בסוכנות היהודית, הוא שירת בפלמ"ח, בהגנה ובצבא הבריטי. הוא ידע שמונה שפות וחי עד גיל מאה ושש. אבל בתקופה שהוא היה בחיים, שום דבר מזה לא עניין אותי. הייתי אז רק בן חמש כשהוא נפטר ולא ממש התעניינתי בסיפור שלו. בכל שבת, כשביקרנו אותו ביגור, אני פשוט אכלתי חתיכת עוגה, שתיתי את התה והלכתי לשחק בחוץ. מעולם לא עניין אותי איך הוא ישב בכלא ברפיח או איך הוא השתתף במבצע גניבת שרטוטי המיראז' מצרפת. עכשיו, כשהוא מת, אין שום דבר שאני מתחרט עליו יותר מזה.

פרק ראשון – אשר גל

אשר קיפרצ'נסקי נולד בתאריך 13.3.1909 קישינב, מולדובה. הוא היה האמצעי מבין חמישה אחים – שלושה אחים ושתי אחיות. כשהוא היה בן שמונה, כלומר בשנת 1917, פלוגה של חיילים רוסיים שחזרו ממלחמת העולם הראשונה עברו בעיר שלו, קצין רוסי דקר ופצע את אמו של אשר. אשר תמיד אמר שזאת הסיבה שהוא נהיה פציפיסט וצמחוני. הזיכרון הזה רדף אותו עד מותו.

בשנת 1927 אמו של אשר מתה מסרטן. גם זה היה אירוע טראומטי מאוד בחייו של אשר.

בגיל שמונה עשרה אשר נרשם לאוניברסיטת יאסי שברומניה, ולמד היסטוריה במשך שלוש שנים. בתקופה זו כוחו של היטלר כבר החל להתחזק באירופה, ואשר הצטרף לקבוצה של יהודים שרצו לעלות לארץ ישראל בעזרת הסוכנות היהודית.

כדי להגיע לארץ ישראל אשר היה צריך סרטיפיקט, שזה האישור שהבריטים נתנו ליהודים שרצו לעלות לארץ ישראל. סרטיפיקטים עובדים לפי משפחות. כלומר, אם יהודי מקבל סרטיפיקט אחד, הוא יכול לעלות לארץ ישראל, אבל אם משפחה שלמה של יהודים רוצה לעלות לארץ ישראל, הם גם צריכים רק סרטיפיקט אחד. מאחר שהבריטים נתנו רק מספר מוגבל של סרטיפיקטים, הסוכנות היהודית חיתנה יהודים שלא מכירים אחד את השני, כדי שיותר יהודים יוכלו לעלות בפחות סרטיפיקטים. ככה אשר היה נשוי במשך ארבעה ימים. כשהגיע לארץ בשנת 1938, הוא שינה את שם המשפחה שלו מקיפרצ'נסקי לגל והצטרף לקיבוץ יגור.

פרק שני – אני יהודי מארץ ישראל

בשנת 1940, במהלך מלחמת העולם השנייה, אשר נפצע בזמן ההפצצה האיטלקית על חיפה, ולכן החליט להצטרף לצבא הבריטי ולהילחם באיטלקים. אחרי המלחמה, אשר הצטרף למחלקה היהודית במשטרה הבריטית. בזמן שהוא עדיין היה נוטר במשטרה הבריטית, הוא הצטרף להגנה וגם לפלמ"ח.

בשנת 1946, במהלך אירועי השבת השחורה, אשר וכמעט כל מנהיגי ההגנה נתפסו ונאסרו בכלא ברפיח על ידי הצבא הבריטי. כשהבריטים שאלו את אנשי ההגנה מי הם, הם היו צריכים לענות רק "אני יהודי מארץ ישראל". היות שלהגנה לא היו מדים רשמיים, הבריטים לא יכלו להבדיל מי חבר הגנה ומי לא, ורוב חברי ההגנה הצליחו להשתחרר. אשר כמעט הצליח להתחמק מהכלא בעצמו, אבל אחת הקצינות הבריטיות זיהתה אותו מהתקופה שבה הוא שירת בצבא הבריטי. לכן, אשר ישב בכלא זמן כפול. בתקופת מאסרו אשר ישב באותו חדר יחד עם יצחק רבין עצמו, ולמרות שהם לא החליפו מילה אחת, אשר עדיין הקפיד לציין את האירוע הזה עד סוף חייו.

אשר שירת בצבא הרומני, בצבא ובמשטרה הבריטית, בהגנה, בפלמ"ח ובצבא ההגנה לישראל. הוא נלחם במלחמת העולם השנייה, מלחמת השחרור ובמחתרות, אבל בכל המלחמות האלה אשר לא הרג אף אחד. בצבא הוא לרוב היה מדריך או מפקד, אבל אף פעם לא כיוון נשק אל אדם אחר. בעקבות הטרגדיה של אמו, אשר נהיה פציפיסט ונשבע לא להרוג אף אחד. הוא תמיד אמר שאם חייל אויב יכוון עליו אקדח, הוא לא יירה בו בחזרה.

פרק שלישי – אגדה משפחתית

במשפחה שלי עוברת אגדה על זה שאשר היה סוכן מוסד ושהוא השתתף במבצע גניבת שרטוטי המיראז' מצרפת. הסיפור הזה כנראה הופץ על ידי לב, דוד רבא שלי, ולמרות שהאגדה נכונה בבסיסה, התברר שהסיפור האמיתי שונה לגמרי מהגרסה שעוברת במשפחה שלי.

אשר לא היה סוכן מוסד, אבל הוא כן נשלח על-ידי הסוכנות היהודית לצרפת כדי להכין עולים צרפתיים לעלייה לארץ ישראל, ללמד אותם עברית וכו'. בתקופה זו הוא גר באותו חדר עם סוכן מוסד, אשר היה חבר של מהנדס מטוסים צרפתי שעבד במפעל לייצור מטוסי מיראז'. לכן, סוכן המוסד הכריח את אשר לשאול את החבר שלו אם הוא ואשר יכולים לבקר במפעל. הצרפתי הסכים.

אשר, המוסדניק והצרפתי נכנסו למפעל (וואו זה נשמע כמו התחלה של בדיחה). כל חמש שניות המוסדניק אמר שהוא צריך ללכת לשירותים, ואז הלך כדי לרשום הערות על היד שלו. מה שהוא גנב לא היה אפילו שרטוטי המיראז' המפורסמים, אלא סתם שרטוטים וטכנולוגיות כדי שהישראלים יוכלו לבנות מטוסים בעצמם. מבצע גניבת שרטוטי המיראז' התרחש יותר מעשר שנים אחרי זה, ואשר לא השתתף בו.

 תמונות מזכרת עם סבא רבא אשר

פרק רביעי ואחרון

נטליה מאירגוס כתבה עליו: "אני חושבת שאשר הוא גאוות המשפחה. בשבילנו, העולים החדשים, הוא היה הסמל של ישראליות וציונות, הוא סימן כל דבר ציוני, הוא היה קיבוצניק, לוחם בהגנה, הוא היה פה ביום הקמת המדינה והוא גם עבד עד גיל תשעים ושתיים".

אשר חי עד גיל 106, נלחם בארבע צבאות, דיבר בשמונה שפות. אשר עדיין עבד עד גיל 92, ותמיד שמר על הבריאות שלו. הוא תמיד קרא עיתונים והקשיב לחדשות, ותמיד ידע הרבה על פוליטיקה ועל המצב בעולם, כל יום שבת אני והמשפחה שלי ביקרנו בבית אבות בקיבוץ יגור, הבאנו עוגת שיש, הכנו תה ודיברנו על פוליטיקה או על דברים אחרים שאני לא הבנתי.

כשאשר היה בן 101 הבן שלו, אריה גל החליט לכתוב ספר על החיים של אבא שלו, הוא שכרו עיתונאית בשביל לראיין את אשר וכתב ספר על הריאיון. הספר נקרא "החיים שלי", ויש רק שלוש עותקים שלו בעולם כולו. הספר היה מאוד משמעותי בשביל אשר, הוא תמיד אהב לספר סיפורים מהחיים שלו.

הזוית האישית

יוסף: העבודה הייתה מרגשת, למדתי המון על החיים של אשר, ואני גאה במורשת שלי. אני תמיד הייתי גאה בסבא רבא שלי, ואני חושב שהעבודה הזאת הייתה יכולה להיות הרבה יותר קשה אם היה לי איזשהו סבא רבא אחר.