מאגר סיפורי מורשת

הסיפור של סבא מוכיק

יסוד המעלה היא מושבה בגליל העליון נוסדה 1883. המתיישבים הראשונים באו מאירופה וקנו אדמה בארץ ישראל ליד אגם החולה, שבעצם היה ביצה, מסביבה התעופפו הרבה יתושי אנופלס שעקיצה שלהם הייתה גורמת למחלת המלריה וחלק מהחולים, לפעמים, היו נפטרים. כל זה היה לפני קום המדינה; מסביב לישוב היו רק כפרים ערביים. התושבים הראשונים בנו בתים מגומא ובוץ, כמו שראו אצל הערבים. הם עיבדו את האדמה בעזרת סוסים, היו זורעים חיטה ומה שהיו קוצרים היו טוחנים לקמח בטחנת קמח שהייתה על יד מעיין שנקרא מלאחה. זרעו גם חומצה (חומוס) ואבטיחים ומספוא לבהמות, לפרות, לסוסים, כבשים; גידלו גם תרנגולות, שמהם המתיישבים היו חיים.

אני, סבא מוכיק, נולדתי ביסוד המעלה, דור שלישי במושבה. למדתי בבי"ס במושבה. בתקופה ההיא לא היה חשמל מחברת חשמל, אלא היה מנוע גדול שהיה נותן חשמל לכל המושבה; מפעם לפעם היו הפסקות חשמל. מים שאבו מבאר שהייתה בחצר; בהמשך שאבו מים מאגם החולה; היינו ממלאים כוס, מחכים כמה דקות וכשהבוץ היה שוקע היינו שותים את המים. בקיץ היינו מתרחצים באגם החולה, משתזפים, משתוללים ומתיזים מים אחד על השני. יום אחד, הכנו לנו סלים עם אוכל ויצאנו לאגם לפיקניק; כשהגענו לשפת האגם נשארנו פעורי פה מרוב תדהמה. האגם נעלם!!! הסתבר כי יבשו את האגם שהיה ביצה ענקית. באו מחפורים ענקיים ופתחו את הסכר על יד גשר בנות יעקב וכל המים מהאגם ירדו עם הירדן לכינרת ומשם לים המלח. אחרי יומיים היו גדות האגם מלאות דגים מתים. הצטערנו מאוד שייבשו את אגם החולה.

הסיפור של סבתא אפרת

סבא שלי, ברוך, עלה לארץ ישראל מרוסיה בשנת 1905 והתיישב בירושלים. סבא ברוך פתח חנות צעצועים ובית מרפא לבובות וגם היה כורך ספרים. הוא פגש בחורה רוסייה, גם היא עולה חדשה, והם התחתנו ונולדו להם שלושה ילדים. אבא שלי, מתתיהו, נולד כבן בכור במשפחה וכשהיה נער היה בתנועת "מחנות העולים" והם הקימו קיבוץ חדש בעמק יזרעאל, שנקרא עין חרוד, על יד מעיין חרוד. החיים של החלוצים היו מאוד קשים: גרו באוהלים, שאבו מים מהמעיין, היו מחלות קשות, עבדו קשה בימים בשדות כדי לגדל גידולים שונים למזון ובלילות היו שומרים על הקיבוץ והאנשים, מפני השכנים הערבים, שהציקו להם.

אימא שלי, גם היא הייתה חלוצה, עזבה את משפחתה בפולין ועלתה לארץ ישראל. לאחר תקופת הכשרה קצרה ברעננה, שלחו אותה לקיבוץ עין חרוד. גם היא עבדה קשה בקיבוץ בכל מיני עבודות: במכבסה, במטבח ובשדה. הוריי נפגשו בקיבוץ, התאהבו אחד בשנייה והתחתנו. לאחר מכן, החליטו לעזוב את הקיבוץ. תקופה מסוימת גרו בירושלים, שם נולד אחי הבכור. אבי, עבד בצבא הבריטי ונשלח לעבוד בראש פינה שבגליל העליון והורי עברו לשם עם אחי. שם, בגליל, נולדתי אני, סבתא אפרת.

אני גדלתי בקריית עמל, שם בנו הוריי את ביתנו. מסביב לבית הייתה חצר גדולה ובה בוסתן קטן. היו לנו כל מיני עצי פרי: תפוחים, שזיפים, פרות הדר, ענבים ובקצה החצר גדלו רימונים אדומים, גדולים וטעימים. אחד הזיכרונות שיש לי מהגינה היה כשיום אחד, כשחזרתי מהגן, ישבתי לי בגינה מתחת לעץ אלון, שיחקתי עם הבובות שלי וחיכיתי שאמי תקרא לי לאכול ארוחת צהריים. פתאום התחלתי לצרוח בבהלה, כל הרגלים שלי היו מלאות נמלים, הולכות עלי ועוקצות אותי. אמי באה בריצה למשמע הצרחות ואמרה: "אוי, ישבת על קן נמלים, מסכנה שלי". היא הורידה ממני את הנמלים, הרגיעה אותי והושיבה אותי לאכול.

בחצר היה גם לול תרנגולות וכלב ששמר על הבית. את התרנגולות, כשהיו עדיין פרגיות צעירות, היה צריך לחסן; יום אחד, כשהוריי לא היו בבית בא האיש שמחסן את העופות. אני הייתי אמורה לעזור לו ולהחזיק את הפרגית כדי שהוא יוכל להזריק לה זריקת חיסון, אבל אני פחדתי להחזיק את התרנגולת הקטנה שמא תנקר אותי אז קראתי לשכנים שיעזרו לאיש שמחסן.

אהבנו לחגוג את כל החגים עם המשפחה של אבא ואימא שלי. מהמשפחה של אמי נשאר רק אח אחד מתוך חמישה אחים ואחיות שהיו לה בפולין. נהגנו לחגוג את ליל הסדר פעם עם המשפחה של אמי ופעם עם המשפחה של אבי, בירושלים. לאמי היה קול נעים ויפה והיא ידעה לשיר את כל השירים של ההגדה ולימדה אותנו, הילדים, לשיר אותם ואנחנו זוכרים את השירים ושרים אותם כל שנה בליל הסדר.

נועם מספר על החפץ של סבתא

סבתא אפרת הביאה חנוכייה שסבא שלה, ברוך שמו, הביא אתו מרוסיה כשעלה לארץ בתחילת המאה שעברה. החנוכייה עשויה מנחושת ויש עליה אריות ומנורה וכתוב: "הנרות הללו קודש הם." את החנוכייה הדליקו בחנוכה, בסתר, כי אסור היה להראות שחוגגים את החגים.

החנוכייה

הזוית האישית

הסיפור תועד ע"י נועם במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית ספר רעות, עין שמר.