מאגר סיפורי מורשת

שמי שושנה גריצמן, נולדתי בתאריך 4.10.1948, בערב ראש השנה, בעיר ארביל שבעיראק.

סבתא שושנה הגיעה לארץ עם משפחתה, סבא ניסן וסבתא שמחה עם חמשת האחים אברהם, אורי, סמי, אפרים ואשר ועם האחיות גורג'י ושרה והם הגיעו לשער עלייה מחנה עולים בחורף קשה מאוד של 1951 פברואר במחנה היו רק אוהלים והיה גשמים וברד והמיטות יצאו מהאוהלים מהרוחות הכול נרטב והיה קשה מאוד.

סבא ניסן נולד בעיראק בשנת 1910 וסבתא שמחה גם נולדה בעיראק ללאה ונחום. כשהייתה בת חמש סבא נחום נרצח על ידי שודדים כשהיה בדרכו הביתה מהעסקים שלו. בלילה כשהוא ישן בפונדק הוא נשדד ונרצח. סבתא שמחה גדלה כיתומה מאב ובגיל 15 היא התחתנה עם סבא ניסן.

הסיפור על סבא ניסן שנמצא בהודו

נספר סיפור על סבא ניסן שאביו סבא נביא הלך לצבא התורכי במלחמת העולם הראשונה ולא חזר כולם חשבו שסבא נביא נהרג במלחמה בבית נשארו סבתא רבקה עם ארבעה ילדים, כשסבא ניסן הוא הבכור. סבא ניסן התגעגע מאוד לאביו וחלם שאולי הוא עוד יזכה לפגוש אותו, מכיוון שהם לא ידעו אם הוא חי או מת. אחרי כמה שנים הגיעה שמועה שראו את סבא נביא בהודו.

סבתא רבקה אספה מהמשפחה כסף בשביל לשלוח את סבא ניסן לחפש את אביו. הוא נסע עד העיר בצרה שהיא עיר נמל בעיראק ועלה על אונייה בדרך לא דרך כדי להגיע להודו. זו הייתה אונייה שהובילה סחורות והוא ביקש לעבוד באונייה זו, כתמורה לעליה לאונייה. אחרי חודשים האונייה הגיעה להודו. שם הוא התחיל בחיפושים באותה עיר בהודו (עיר שלא הייתה גדולה במיוחד), שאמרו שהוא שם. סבא עבר בשווקים, בבתים, בתחנות וכל פעם שאל עד שבסוף הוא הצליח לגלות איפה נמצא אביו. הוא הגיע לבית כשדפק בדלת פתחה לו אישה וכשהוא אמר לה שהוא מחפש את אבא שלו היא הביאה אותו והוא פגש את אביו – ההתרגשות הייתה עצומה ומרגשת לשניהם.

סבא נביא סיפר שהוא בשלב מסוים במלחמה ברח פצוע והגיע להודו שם פגש אישה שעזרה לו וטיפלה בו. סבא פחד לחזור, כי עונש על עריקה היה מוות ולכן הוא לא חזר לעיראק. משך הזמן הוא נשאר לגור בביתה של האישה ההודית והתחתן איתה.

סבא ניסן ביקש מאביו לחזור איתו הביתה והציע גם לאישה ההודית כאות תודה שטיפלה בסבא הפצוע ונתנה לו בית. לאחר מחשבה החליטה האישה להישאר עם משפחתה בהודו ולשחרר את סבא נביא לחזור לעיראק עם סבא ניסן. הם חזרו לעיראק לארביל והשמחה של כל המשפחה הייתה מאוד מאוד גדולה וכל המשפחה וכל העדה המשיכו לחיות בעיראק עד העלייה הגדולה לארץ ישראל בשנת 1951.

מתוך סיפורי המשפחה של סבא משה גריצמן

משה גריצמן נולד בתאריך 23.4.47 קצת אחרי פסח וחודש לפני מלחמת השחרור. הוא נולד בפולין בעיר ביאלבה הוא עלה לארץ עם משפחתו בשנת 1957 בסמוך למלחמת קדש. הוריו היו נוח ורחל (אפלבאום) גריצמן שלפני שהגיעו לארץ גרו בפיישצה עיר מעבר שהיא צומת ערים.

סיפורי משפחת גריצמן בשואה

הם גרו בעיר חלם בפולין באחת השכונות. סבתא פרל סבא מנשה עם ילדיהם, היה להם מרכז מסחרי של מקום למנוחת סוסים, לאוכל לסוסים וכל הדברים שסוסים ובעלי הסוסים צריכים והם התפרנסו בכבוד הם היו בשותפות עם האח של סבתא פרל וגרו גם בשכנות בבתים גדולים ליד אחוזה של דוכסית פולניה.

בשלב מסוים במלחמה הגיעו הגרמנים גם לחלם והיהודים שם הבינו משמועות וממה שמתרחש שיגרשו אותם סבא מנשה פנה לאישה אלמנה שהיה לה תואר של דוכסית, היא גרה בטירה והיה לה גם משק קטן של פרות וביקש ממנה שתשמור לו על שלושת הילדים הרווקים שלו: סבא רבא שלי נוח, אח שלו יעקב, ואחותו רוחצ'ה והוא הבטיח לה בתמורה כסף והיא הסכימה והוא העביר רכוש וכסף שלו לדוכסית שהם היו בשכנות מאוד טובה וביקש ממנה שכל חודש היא תעביר סכום שנקבע בניהם לאישה שתשמור על שלושת הילדים והיא הצליחה לשמור עליהם במהלך המלחמה.

הפולניה ששמרה על הילדים במשק שלה והחביאה אותם מעל הרפת היה לה מקום קטן עם תקרה נמוכה והיא הכניסה אותם לשם והיא הייתה מביאה להם אוכל פעם ביום בעזרת קרש ארוך היא שמה עליו את האוכל והיא העבירה להם את האוכל על המגש שהיה מחובר למקל הארוך. בלילה הם היו יורדים לחלץ את הגוף והעצמות. ובינתיים הגרמנים באו וגירשו את היהודים בניהם את סבא מנשה, סבתא פרל, הילדים האחרים שהיו נשואים עם נשים וילדים קטנים ושלחו אותם למחנות. לנו עד היום לא ידוע מה היה סופם, אף על פי כן שאנחנו יכולים להבין שסופם היה במחנות הגזים.

אח של סבתא פרל שהם גרו בשכנות וגם שותפים בעסק, הייתה להם ילדה קטנה בת שנתיים וחצי בערך כשהאימא שלה ראתה שהסוף קרוב לקחה את הילדה והשאירה אותה בפתח אחד הבתים שידעה שלאישה אין לה ילדים. היא דפקה בדלת וברחה וחיכתה באיזה פינה לראות שהילדה נכנסת. האישה הפולניה פתחה את הדלת וראתה ילדה קטנה חיפשה מי הביא אותה ולא מצאה הכניסה את הילדה ושמרה עליה ולימים טיפלה בה.

עכשיו נחזור לשלושת האחים שבלילה היו יורדים מהמחבוא לחלץ עצמות, ולפעמים היו הולכים לראות עם הילדה שהייתה בת הדוד שלהם, לראות אם היא עדיין אצל האישה והאם היא עדיין שומרת עלייה. אחרי תקופה הילדים הבינו שמסתובבים גרמנים בסביבה, הם פחדו והחליטו לברוח ליערות ושם התחברו לפרטיזנים יהודים שברחו ממקום למקום עד שהמלחמה נגמרה.

כך הם הצליחו לשרוד. הרבה פעמים  הם נשארו רעבים, הרבה פעמים כמעט קפאו בלילות הקרים, שלא היה להם מקום לישון בו והם חיו בפחד תמידי שלא יתפסו. כשהמלחמה נגמרה הם חזרו לעיר שלהם ולמקום שהם גרו ובאו לחפש את הילדה הקטנה עם היא עדיין שם.

הם מצאו אותה אצל הפולניה וביקשו אותה בחזרה והיא לא הסכימה. לאחר מכן הם הלכו ומכרו את הבית שלהם ואת העסק ובכסף הזה שילמו לפולניה והתעקשו לקבל את הילדה. הם חיכו בחלם לראות עוד ניצולים שחזרו מהמלחמה, לא היו הרבה ניצולים וגם היה מצב שאנשים חזרו וביקשו את הרכוש שלהם והפולנים הרגו אותם. ממשלת פולין הציעה להם לעבור לעיר אחרת שהייתה פעם עיר גרמנית בשלזיה (בנות הברית כעונש לגרמניה העבירו שטחים גרמנים לפולין). פולין שיכנה פליטים מהמלחמה באזורים שלקחה מגרמניה. ולשם לעיר פיישצה במחוז שלזיה (קרובה לעיר ביאלבה) וגם הניצולים שנשארו ממשפחת גריצמן וניצולים אחרים עברו לגור שם.

שם סבא נוח שלי הכיר את סבתא רחל, שגם היא הגיעה כפליטה לעיר הזאת והם התחתנו והולידו את סבא משה ודוד עוזי ושמוליק. כמו כל היהודים הפליטים הניצולים הם רצו לעלות לארץ ישראל, אבל הממשלה הפולנית חסמה את היציאות.

רק בשנת – 1957 הם עלו לארץ אחרי שגמולקה, ראש ממשלת פולין, אישר יציאה של יהודים לישראל. עלו 35,000 יהודים פליטים לארץ. וגרו במחנה ישראל המקום היה בעבר מחנה בריטי של צריפים ענקיים שכולם גרו באותו צריף ענק, עשו וילונות ביניהם וכל אחד קיבל חדר. השירותים ומקלחות היו בחוץ.

אחרי שנה סבא נוח וסבתא רחל חיפשו מקום לעבור ולחיות שם ומכיוון שהיה להם רקע של חקלאות ומשק אז מצאו במושב גינתון משק קטן שהסוכנות היהודית נתנה להם. הם קיבלו פרה אחת וקיבלו סוס שחלקו עם השכנים שלהם. ושם הם חיו עד שסבתא רחל וסבא נוח נפטרו, אבל הם הקימו משק גדול עם הרבה פרות ועגלים וגידלו בלולים גם מטילות וגם לבש. הבנים שלהם הם סבא שלי משה והדודים עוזי ושמוליק, לימים עזבו את המושב ורק שמוליק נשאר שם.

סבא נוח, סבתא רחל, דודה רחל טרנר (שהחביאו אותה עם סבא נוח ודוד יעקב בשואה בתוך כוך)

הבת של המצילה של שלושת הילדים (קיבלה אות חסידי העולם ונטעו עץ על"ש אמא שלה)

משפחת אפאלבאום

רחל אפאלבאום (גריצמן), היא נולדה בפולין בעיר סוין sawin (במזרח פולין). שמות הוריה: פרידה ומשה אפאלבאום היו להם שמונה ילדים, שישה מהם היו נשואים עם נכדים ושניים היו רווקים. סבתא רחל אפאלבאום ואח שלה מתיתיהו אפאלבאום.

המשפחה של סבתא שלי (סבא ניסן עם הכובע)

רחל הייתה בת 16 כשהתחילה המלחמה והתחיל הגירוש של היהודים רחל ומתתיהו אח שלה החליטו לברוח וההורים דאגו שיעשו להם תעודות זהות מזויפות של פולנים, נוצרים והם ברחו לחפש מקום שבו לא יכירו אותם. הם נפרדו – רחל הסתובבה וניסתה לחפש עבודה. היא הגיעה לכפר של גרמנים והיא הציעה לעבוד אצלם במשק היא עבדה שם רוב זמן המלחמה, היא טיפלה שם בפרות ובעבודה חקלאית, בתמורה, היא קיבלה פעם ביום צלחת דייסה וצלחת מרק ולחם אחד בשבוע. בכל יום ראשון היא הייתה חייבת ללכת לבקר בכנסיה כדי שלא יחשדו בה שהיא יהודיה. כשהיא שמעה שבנות הברית נכנסו, היא ברחה לפולין למקום שבו היא נולדה בו ושם היא פגשה רק את אח שלה. היא לא מצאה אף אחד מבני משפחתה.

הם שמעו שהממשלה מאפשרת לפליטים להגיע לשלזיה וגם היא בחרה בפיישצה ליד ביאלבה. שם היא פגשה את סבא נוח ואחותו רחל. אחרי תקופה היא וסבא נוח התחתנו ונולדו ילדיהם: משה, עוזי ושמוליק. הם גרו שם והתפרנסו משתי הפרות שהם קנו והאבא עבד במפעל בדים.

תעודת דרכון – תעודת המעבר

הזוית האישית

סבתא שושנה: אני מרגישה שבתקופה של השתתפותנו בתוכנית הקשר הרב דורי, אני יחד עם אוהד, קבלתי כלים להתחבר אליו, להיות איתו ולהכיר אותו יותר טוב וגם הפכנו להיות חברים.  המפגשים נתנו לי הזדמנות של זמן איכות שלי ושל אוהד. הזדמנות שאוהד יכיר את הסיפורים המשפחתיים שלו ואת השורשים שלו.

אוהד: במפגשים עם סבתא למדתי על המשפחה ונהניתי להיות עם סבתא. הכרתי את הסיפורים המשפחתיים שלי והכרתי גם יותר את סבתא שלי היה לי גם ממש ממש כיף איתה.