מאגר סיפורי מורשת

סיפורי ילדות מהקיבוץ

נולדתי בקיבוץ וכל חוויותי קשורות ברובן לחיי בקיבוץ. גדלתי בחינוך המשותף בבית הילדים בקיבוץ עם קבוצת ילדים שגדלנו ביחד מבית התינוקות עד סוף המוסד.

אספר על כמה מחוויותי מילדות זו.

זריקות

כשצריך היה לחסן את הילדים היתה האחות באה עם סינר לבן ושביס ובידה מגש שעליו מזרק מזכוכית, בקבוקונים, והדבר הכי מפחיד מנורת ספירט שאותה היא היתה מדליקה כדי לחטא את המחט (לא היו אז מחטים חד פעמיים).

ובכן יום אחד נשמעה הקריאה בגבעת הילדים האחות באה לתת זריקות.

עליכם להבין שהיו כמה תגובות:

א.ילדים שמתחילים לבכות.

ב.ילדים שבורחים.

ג.ילדים שמתחבאים.

אני שיחקתי באותו יום עם חברתי ששמעה את הקריאה ומיד היא אמרה לי "בואי נתחבא מתחת למיטות" אך באותו רגע הבנתי שלא נוכל להתחמק מרוע הגזרה ואת הזריקה נקבל.

לכן החלטתי שלא אתחבא ולא אברח.

המטפלת כינסה את כולנו בחדר השירות (מקום בו התקלחנו והתלבשנו)והאחות הניחה את המגש על שולחן והדליקה את מנורת הספירט שדלקה באור כחול ומסביב עדת ילדים צורחים ובוכים. היחידים שלא בכו היו אברמי ואני שעדיין לא החלטתי איך להגיב.

האחות אמרה: "טוב אז בואו נתחיל עם הילדים שלא בוכים" ולכן אברמי היה ראשון, והוא עמד בזה בגבורה. לאחר מכן צדה עינה אותי שעמדתי ועדיין לא בכיתי אז האחות

אמרה: "או הנה עוד ילדה גיבורה" נו, אחרי מילים כאלו אפשר להתחיל לבכות? אז קיבלתי את הזריקה ולא בכיתי ובאמת הרגשתי מאד גיבורה!

הדיר

כילדה מאוד אהבתי בעלי חיים, אהבתי לעבוד במשק ילדים ובחורף כשהייתה עונת ההמלטות בדיר של הקיבוץ הייתי את כל "ההקמה" מבלה שם, שזה אומר לחכות

לעדר שיגיע מהמרעה ובינתיים להיכנס לגדרה של הטלאים וללטף ולשחק אתם אהבתי שהם מצצו את אצבעותיי ולהחזיקם בידי. כשהעדר הגיע הכבשים רצו לשקתות

לשתות ולאחר מכן הוכנסו לחצר ולחליבה. בחליבה הכבשים עמדו על קרוסלה שהסתובבה והעובדים חלבו אותן. הרגע המרגש בעיני היה כאשר הסתיימה החליבה

והכבשים שוחררו לדיר שם הם נפגשו עם הטלאים, ומפליא היה לראות איך מאות כבשים ומאות טלאים מוצאים במהירות אמא את הטלה שלה ומיד הטלה היה מתחיל

לינוק מאמו.

יש לציין את הורי שנתנו לי לבלות שם וגם סבלו את הריח שחזרתי אתו מהדיר מבלי שיכעסו או יעירו על כך.

במוסד בעקבות אהבתי עבדתי בדיר העיזים של בית הספר בו ביליתי לא מעט שעות.

לאחר שהדיר חוסל הועלתה הקרוסלה לגבעת הילדים. התקינו עליה ספסלים בצורת חיות ואני כאימא ביליתי לא מעט בסיבוב הקרוסלה. כיום הקרוסלה עדין מונחת בגבעת הילדים אך היא מקולקלת ולא מסתובבת. אני מקווה שיום אחד ישפצו ויתקנו כדי שגם נכדי ייהנו ממנה.

מסלפי לתמונה

תמונת הדיוקן שנכדתי דנה צילמה אותי נמצאת ליד עץ עם פרחים בגינה. אמי מאד אהבה לעבוד בגינה וכיום גם אני. זה הפך להיות תחביב מועדף ומרגיע עבורי שממלא את זמני הפנוי.

זווית אישית

עלווה: הקשר עם נכדתי דנה תמיד היה חזק והתוכנית היא עוד נדבך בקשר. דנה אהבה ללמד אותי. היה נעים להגיע אל בית הספר ולהכיר את הוותיקים האחרים. לשמוע את סיפוריהם והזווית שלהם. תמיד היה לי פחד ממחשבים ואני מרגישה שלא התקדמתי מספיק בתחום.

הזוית האישית

עלווה: הקשר עם נכדתי דנה תמיד היה חזק והתוכנית היא עוד נדבח בקשר. דנה אהבה ללמד אותי. היה נעים להגיע אל בית הספר ולהכיר את הוותיקים האחרים. לשמוע את סיפוריהם והזווית שלהם. תמיד היה לי פחד ממחשבים ואני מרגישה שלא התקדמתי מספיק בתחום.