מאגר סיפורי מורשת

ראיון עם סבתא מרים אדרי

שמה של סבתי מצד אבי הוא מרים, היא נולדה בשנת  1938 בעיר מרקש שבמרוקו, שם דיברו מרוקאית וצרפתית. שמה המלא של סבתי הוא מרים אדרי, אבל שם ילדותה היה מרים מלכה. משמעות השם היא לזכרה של אחות של אבא של סבתי, שנפטרה בגיל 18 בערב הכלולות שלה, גם הילדה הזו נקראה על שם סבתו של האב והשם הזה ממשיך הלאה מדור לדור וגם אחותי הקטנה שמה השני הוא – מרים.

ההורים של סבתא שלי היו עשירים, גרו בבית גדול ויפה עם הרבה עובדים, וניסים, סבא של סבתי, היה ראש העיר בה גדלה. כל המשפחה המורחבת של סבתי גרה קרוב מאוד אחד לשני. הייתה להם חצר משותפת בה הם גידלו יחדיו תרנגולות, ברווזים, אווזים, עיזים, פרות וסוסים, ובנוסף הם הכינו לחם בתנור לבנים גדול מאוד הנקרא פרנה, ואת כל מוצרי החלב שלהם כמו חלב, יוגורט וחמאה הם הכינו בחצר.

סבתא ומשפחתה אהבו לטייל הרבה, במיוחד על סוסים וגמלים ברחבי מרוקו וזה נחשב בעיני סבתא לאירוע הכי כיף ומיוחד, טיול בהרים ובגבעות. לאביה של סבתא היו שני מפעלים: אחד לבדים ואחר של ממתקים. הוא הביא לסבתא, לאחיה ולחבריה ממתקים, שוקולד, קוביות סוכר והיא תמיד הרגישה ברת מזל.

החגים היו אירוע גדול מאוד שהיו מתכוננים לקראתו לשבועיים מראש. כל הציוד לחג נקנה בעיר הבירה קזבלנקה.  הם תמיד היו קונים בגדים ונעליים חדשים לפני כל חג. בחגים היה הרבה אוכל ושתייה מיוחדים. הם היו מבשלים דגים, עוף ממולא, קוסקוס, רוסטביף, ירקות מתוקים ועוד הרבה מעדנים טעימים. בדרך כלל בחגים היו שותים יין טוב, ערק ושאר משקאות אלכוהוליים. את השבת הם קיבלו בטקס שנקרא "בואי כלה", בטקס זה היו שרים הרבה שירים, רוקדים ומקבלים את השבת כמו כלה וכמובן אוכלים מטעמים מיוחדים ואז היו הולכים לבית הכנסת לתפילת יום שישי.

סבתי למדה בבית הספר "אליאנס" בו דיברו צרפתית, ערבית ועברית מקראית. ביום הראשון לכיתה א', סבתא מספרת שהיה לה מאוד קשה ובכתה המון, אבל בסוף היא התרגלה לזה והיה לה חשוב להיות תלמידה חרוצה וקשובה. בבית הספר למדו בנים ובנות בנפרד. השיעור האהוב עליה היה מלאכה בו למדה לתפור, לסרוג ולרקום (עד היום היא עושה את זה מצוין ובצעירותה תפרה בגדים ותחפושות לילדים שלה). היא תמיד הגיעה לבית הספר בשמלה או בחולצה וחצאית, ותמיד עשתה צמות מיוחדות בשיער או גולגול מתוח. לחברה הכי טובה של סבתא שלי בילדותה קראו ליסה, והן מאוד אהבו לקפוץ בחבל, לשחק בגוגואים ולפטפט במשך שעות.

כשסבתא שלי הייתה בת 15 היא הלכה לעבוד במפעל לייצור נעליים, ושם יום אחד ראה סבא שלי את סבתא והתאהב בה. הוא ביקש ממנה שתהיה הדוגמנית של הנעלים שהוא מייצר ומשם זה התגלגל. כשסבתא הייתה בת 17 הם התחתנו. כעבור בערך שנה סבתא כבר נכנסה להריון ראשון והתחילה מלחמה מאוד גדולה וכולם התחילו מאוד מאוד לפחד.

סבתא מרים באירוע משפחתי, בגיל 30

המצב ההיסטורי באותה תקופה שסבתא הייתה במרוקו היה מאוד טוב, הערבים והיהודים חיו ביחד והייתה ביניהם ידידות מאוד טובה, ויחסים קרובים, אבל בתחילת שנות החמישים המצב בין היהודים לערבים התחיל להשתבש ולא הייתה ביניהם ידידות טובה יותר.

הערבים התחילו לגנוב מהיהודים ונוצרו הרבה ריבים ועונשים, כתוצאה מהקמת מדינת ישראל בשנת 1948. בשנת 1956 סבא וסבתא שלי החליטו לעלות לארץ בגלל המצב הנורא בין היהודים לערבים במרוקו. בהתחלה הם עלו באונייה לצרפת ואחרי שלושה חודשים עלו באונייה לארץ. כשהגיעו לארץ הביאו אותם לאופקים (עיר בנגב). סבתא מספרת שביקשו להגיע לעיר באר-שבע, כי שם כבר הייתה חלק מהמשפחה. הם הגיעו באחת בלילה, בחושך ולא ידעו לאן הם מגיעים בעצם. רק בבוקר הבינו שהם לא בבאר-שבע ושעבדו עליהם כדי ליישב במהירות את היישובים בנגב.

סבתא מספרת שמה שעזר לה להפיח תקווה במצבם ובמציאות החדשה והמורכב בארץ היה השיר "ירושלים של זהב" של נעמי שמר. עד היום השיר הזה הוא האהוב על סבתא שלי והיא מאזינה לו כל פעם שקשה לה או שהיא רוצה להתרפק על רגעי העבר. היום סבתא שלי גרה באופקים. בשנת 1954 נולדה הבת הבכורה שלה, וכשהגיעו לישראל נולדו להם עוד ארבע ילדים. הרביעי הוא אבא שלי – מיכאל.

הזוית האישית

אלה הנכדה: בזכות עבודה זו יצא לי להכיר את סיפור חייה של סבתא שלי, את הערים השונות במרוקו כמו מרקש וקזבלנקה. מאכלים מיוחדים שהכינו בעצמם כמו הלחם, פרנה, חיי היהודים במרוקו והמצב במרוקו בעקבות הקמת מדינת ישראל. למדתי מסיפור של סבתא כמה חזקה היא, ואיך מעושר ואושר רב במרוקו עלתה לארץ כדי להגשים חלום ולדאוג לעתידה ועתיד משפחתה, התמודדה עם קשיים של מדינה חדשה ונשארה אופטימית ובסוף הצליחה להקים משפחה לתפארת.

בסיפור נגעתי בארבעה נושאים מרכזיים שהם: ילדותה, תקופת בית הספר והלימודים, הכרות עם סבא ונישואים, בניית משפחה ולסיום העלייה לארץ. ציטוט שתפס אותי מתוך הסיפור הוא – " שמה שעזר לה לפיח תקווה במצבם ובמציאות החדשה והמורכב בארץ היה השיר ירושלים של זהב."

מוזיקה תמיד הייתה הדרך החביבה ביותר בשבילי לשפר את מצב הרוח במצבים קשים, וזה היה נחמד ללמוד שזאת הדרך החביבה גם על סבתי ואיך השיר היפיפה הזה מלווה אותנו כל כך הרבה שנים.

בזכות העבודה יצא לי להכיר את סיפור חייה של סבתא שלי. למדתי מסיפור של סבתא כמה חזקה היא, ואיך מעושר ואושר רב במרוקו עלתה לארץ כדי להגשים חלום ולדאוג לעתידה ועתיד משפחתה, התמודדה עם קשיים של מדינה חדשה ונשארה אופטימית ובסוף הצליחה להקים משפחה לתפארת. התהליך היה מרגש, מקרב ומאוד מעצים. אני מאחלת לסבתי המון בריאות ושמחה בלי סוף ושתמשיך להיות האישה המדהימה שהיא.

סבתא שלי מסכמת במשפט: "אני מאחלת לך רק בריאות, כל השאר זה כבר בידיים שלך".