מאגר סיפורי מורשת

שמי ז'אן מרקוביץ נולדתי ב1950 ברומניה.

הסיפור שלי הוא סיפור עלייתי לישראל.

עליתי לישראל בשנת1981 כשהייתי כבר בן שלושים ואחת , יחד עם אשתי לידיה ושני ילדינו:  דניאל (אבא שלך) שהיה בו שש, ושגיב שהיה בן שלוש. כל העלייה שלנו לארץ הייתה מאוד מאוד קשה מכל הבחינות, גם פסיכולוגית, גם פיזית וגם כלכלית

. הייתי צריך לסחוב דברים ועשו לנו המון בעיות ברומניה. לא רצו לתת לנו לעלות, וחזרתי כמה פעמים על הדרישה לעלות ארצה. הייתי בראיונות לערכאות הגבוהות ביותר, בשביל לקבל היתרי עלייה, כי הרומנים לא רצו שאנחנו נלך. אני לא יודע אם זה היה ספציפי לגבינו אבל ממש הערימו לפנינו קשיים רבים. אנשים שהיו מבקשים לעלות, היו מקבלים היתר ותוך שישה חודשים היו בארץ. לנו לקח שנה וחמישה חודשים כדי להגיע לארץ.

כשממלאים את הטפסים לצאת מרומניה צריך את הדרכון,  בצורה כזאת אני לא רשום כאילו רוצה עלייה, אני בסך הכל ביקשתי את הטפסים. זה לקח המון זמן לקבל את הטפסים האלה, והיה ידוע שהמכשול העיקרי  זה לקבל אישור. כי אחרי שאתה מקבל את הטפסים, תוך שלושה חודשים אתה בארץ.  שלושה חודשים לוקח לבן אדם לצאת מהארץ אם הוא רוצה.

העלייה היתה לנו מאוד קשה מכל מני בחינות. היינו שני אנשים, יחסית צעירים בני שלושים ושלוש, שבאים לארץ חדשה עם שני ילדים קטנים, בן שש ובן שלוש, ולא יודעים את השפה, אין להם כסף, אין להם שום דבר חוץ מהבגדים שהם לבשו. אני זוכר שקניתי לדני ולשגיב מעילים, וכשהם ירדו מהמטוס, המעילים הגיעו להם עד לקרסול, כדי שהם יוכלו ללבוש אותם למשך הרבה זמן, כי לא נוכל לקנות אחרים. אבל תודה לאל הגענו למה שהגענו עם שלושה ילדים נפלאים, עם שישה נכדים נפלאים וכולם בריאים.

אני מאוד מרוצה מכך שעלינו לישראל, בגלל שהשגנו בשביל הילדים שלנו והנכדים שלנו עתיד טוב יותר. כשעלינו לארץ, (אני לא אשכח את זה לעולם), הגענו לנמל התעופה ועד שלא ירדנו מהמטוס לא האמנתי שעליתי לישראל. פחדתי שיחזירו את המטוס, ויחזירו אותנו.

כשהגענו לאשקלון למרכז קליטה. דני היה בן שש ביום הראשון בגן. בבית ספר היה כבר פבואר ולא יכולנו להכניס אותו לכיתה א'. חששנו ש הילד לא יודע עברית והוא יתקשה בכיתה א', אז השארנו אותו בגן עד גיל שבע. אבא שלך נכנס לבית ספר בגיל שבע. כשהוא נכנס לגן, הגן לא היה גן של עולים שעוזרים להם קצת אם השפה, זה היה גן רגיל. ביום הראשון כשבאתי לקחת את דני מהגן ראיתי אותו בפינה, יושב על כיסא, לא אומר כלום, ואף אחד לא מדבר איתו, והוא לא מדבר עם אף אחד, כי הוא לא יודע את השפה. זה הכאיב לי מאוד ועשה לי צריבה בלב, לכן דיברתי עם הגננת באנגלית, והיא אמרה שלא אדאג הכל יהיה בסדר, ובסוף דני למד את השפה והתאקלם יפה בגן, והכל היה בסדר.

הזווית האישית

איתן: היה כיף לשמוע את סיפורו של סבא ולדעת שלמרות הקושי, הוא לא ויתר ועלה ארצה.