מאגר סיפורי מורשת

שמי יצחק ברוך (איציק) וינבוים. נולדתי בתאריך 29.11.1953 בבית החולים אסותא בתל אביב, להוריי לאה (לולה) וגדליהו (פיליפ) וינבוים. אני קרוי על שם שני אחים של אבי שנספו בשואה. באופן מקרי נולדתי בתאריך היסטורי וחשוב למדינת ישראל – כ"ט בנובמבר (התאריך בו התקבלה ההחלטה על הקמת המדינה באו"ם). שני הורי נולדו בפולין.

אמי נולדה בשנת 1915 בעיר בנדז'ין בפולין, התייתמה מאמה כשהייתה בת 4 וגודלה על ידי דודתה. בגיל 21 החליטה לעלות לארץ ישראל וכך, בשנת 1936 עלתה לבדה לארץ ולמדה בבית הספר החקלאי בנהלל.

אבי נולד בשנת 1902 בעיר לבוב. כשנולד היה האזור חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, אחרי מלחמת העולם הראשונה הפך להיות חלק מפולין ולאחר מלחמת העולם השנייה – אוקראינה. אבי הקים משפחה בפולין והיה לו בן שהיה בן 6 כשפלשו הגרמנים לרוסיה. משפחתו נספתה בשואה יחד עם הוריו, שני אחים ואחות. לאחר פלישת הגרמנים גוייס לצבא הרוסי, נלחם ואף נפצע. כשהוקם צבא פולין החופשית עזב את הצבא הרוסי ועבר לצבא זה, ואיתו הגיע לארץ ישראל (פלשתינה) בדרך לפלישה לאיטליה. שתי אחיותיו שעלו לארץ הפצירו בו לערוק מהצבא וכך עשה ונשאר בארץ. לפני קום המדינה עסק ברכישת נשק ברחבי אירופה למדינה שבדרך מטעם ההגנה. אחרי מלחמת השחרור הקים משפחה חדשה במקום זו שנספתה בשואה. הוא נשא את אמי לאישה וכך נולדתי אני בעיר תל אביב.

למדתי בבית הספר תל נורדוי מכיתה א' עד כיתה ח'. היו לי מספר רב של חברים מהכיתה ועוד כמה מהשכונה ומהרחוב, נפגשנו כל אחר הצהריים, בדרך כלל ברחוב או בחצרות הבתים ולפעמים גם בבתים של החברים. שיחקנו במגוון משחקים כמו: משחקי כדור, גולות, גוגואים, מחבואים, תופסת וכד'.

בהמשך למדתי בתיכון מקצועי אורט יד סינגלובסקי עד כיתה י"ג וסיימתי את לימודי בתואר טכנאי מכונות. עם סיום לימודי התגייסתי לצה"ל וכבוגר בית ספר מקצועי הוצבתי בחיל חימוש ונשלחתי לקורס חמשאי (טכנאי) צריח של טנקים. לאחר הקורס עסקתי בתיקון טנקים במשך שנה ויצאתי לקורס קצינים. הייתי אמור לסיים את הקורס ב 10.10.1973, אך ביום 6.10.1973 פרצה מלחמת יום כיפור.

בערב יום כיפור, הייתי בבי"ס לקצינים וידענו כבר כי עומדת לפרוץ מלחמה, התחילו מסדרי כוננות. בבוקר יום כיפור התפללתי בבית הכנסת ובשעה 11 הפסיקו את התפילה. לרב הייתה רק בקשה אחת: מי שיכול, שימשיך לצום עד מוצאי כיפור. התחלנו להזעיק מהבתים את הצוערים שיצאו הביתה ולהתארגן ליציאה לסיני. כשהייתי קטן ואבי סיפר לי על יום כיפור אחד במהלך מלחמת העולם השנייה, כשהיה חייל בצבא הרוסי, ואז חשבתי מה הייתי אני עושה אם הייתי באותו מצב. הזיכרון צף ועלה והרגשתי שוב את אותן תחושות שחוויתי כילד. למרות שלא ידעתי מה יקרה, הרגשתי שנפלה בחלקי זכות להגן על עמי ומולדתי בעת פקודה.

כל הלילה העמסתי תחמושת יחד עם עוד שני צוערים כדי לרדת לסיני וכשחזרנו בבוקר לבסיס – רק אז שתיתי מים ואכלתי משהו. כך יצא שצמתי 40 שעות! כשחזרנו לבסיס התברר כי כולם יצאו כבר לסיני ורק אנחנו ועוד מעטי מעט נשארו לשמור על הבסיס.

הרגשתי שאני לא יכול להישאר לשמור על הבסיס כאשר מתחוללת מלחמה ופניתי לכל מי שהכרתי בצבא כדי שיוציאו אותי משם, עד אשר ביום ראשון הגיע מברק המורה להחזיר אותי ליחידתי הקודמת. הייתה זו חטיבת שריון שיצאה מבסיסה ליד ירושלים כדי להילחם ברמת הגולן. בגלל הדחיפות והחוסר במובילים, הטנקים נסעו על גבי השרשראות מירושלים לרמת הגולן. הנסיעה הייתה ארוכה וקשה ו- 13 טנקים התהפכו בדרך.

אחד מהם נפל לתהום בעומק עשרות מטרים. הייתי בצוות שנשלח לחלץ את הטנק מהתהום. מהנפילה נגרם נזק לטנק והיה צורך להחליף בו חלקים, כולל בוגים (גלגלי מרכוב). המדרון של התהום היה תלול מאד בזווית של כ- 60 מעלות. ירדנו לתהום בעזרת חבלים כאשר יד אחת אוחזת בחבל והשנייה בחלק או בכלי עבודה. הירידה הייתה קשה. תיקנו את הטנק בתהום, חיברנו אליו כבלי גרירה אותם רתמנו לטנקים אחרים שהיו על הכביש מעל לתהום והתחלנו למשוך אותו במעלה המדרון. מטר לפני שהגיע לכביש נקרעו הכבלים והטנק צנח שוב לתהום.

הפעם הנזק היה גדול יותר והיה צורך לחתוך חלקי מתכת שהתעקמו בעזרת מבער חיתוך אך הטנק היה מלא בתחמושת והיה חשש שתתלקח ותתפוצץ. התחלנו להוציא את התחמושת מהטנק וגילינו כי 4 פגזים שהיו מתחת לתותח נתקעו ואי אפשר להוציאם. מה עושים?

התנדבתי להוציא אותם. פיניתי את כל הצוות שהיה איתי והוריתי להם להתרחק ולעלות לכביש. התחלתי בדפיקות קטנות להוציא את הפגזים מהמקום שהיו תקועים בו. ידעתי שאני מסתכן אבל הייתי צעיר, לא חשבתי על זה יותר מדי. ידעתי שכל טנק חיוני למלחמה. במשך שעה ארוכה דפקתי על כל פגז והוצאתי את ארבעתם מהטנק. רק אז נשמתי לרווחה והבנתי בעצם את הסיכון שלקחתי על עצמי. קראתי לחברי שירדו וימשיכו לתקן את הטנק.

החלפנו את מה שהיה צריך להחליף, הצלחנו לחבר את הזחל של הטנק. הפעם החלטנו לנסות ולהסיע את הטנק במעלה המדרון התלול כאשר כבלים שחיברנו אליו ישמשו רק כדי לעזור. אחד מהצוות התיישב בתא הנהג ובאיטיות נהג את הטנק מטר אחרי מטר עד שהגיע לכביש. שחררנו אנחת רווחה. הצלחנו! הרגשתי התעלות נפש. הסיכון שלקחתי על עצמי היה שווה. עוד טנק יוצא להילחם וכל טנק חשוב! לאחר מכן המשכנו לתקן טנקים נוספים.

לאחר המלחמה סיימתי את קורס הקצינים, הייתי בקבע זמן קצר והמשכתי בשירות מילואים משמעותי, מילאתי מספר רב של תפקידים ועליתי בסולם הדרגות עד לדרגת  אלוף משנה. כיום אני עדיין עושה שירות משמעותי במילואים, בהתנדבות כמובן.

הזוית האישית

סבא יצחק: החוויה שלי בתכנית הייתה של שמחה שהצלחתי להעביר לדור הבא קצת מהמורשת והחוויות שלי.

יובל הנכדה המתעדת: החוויה שלי מהתכנית הייתה חוויה של היכרות עם רגשות וזכרונות של סבי, חוויה של כיף והנאה.