מאגר סיפורי מורשת

שמי יצחק מייזלר. נולדתי ב-1938.4.19 ואחגוג בחודש הבא שמונים וחמש שנה. נולדתי בעיר ברשוב, שברומניה. לאבי קראו משה ולאימי קראו אטל. מוצאם מהעיר סיגת, שבהונגריה. ילדותי גדלתי בעיר ברשוב, רומניה. בסביבות גיל ארבע  עד שש חוויתי תקופה מאוד קשה, בזמן מלחמת העולם השנייה – בזמן השואה. חיינו בסתר באחד הכפרים בפרברי ברשוב. שם הצלחנו לקבל מקלט באורוות אחד הבתים. בגלל הרדיפות של הנאצים. סבלנו מפחד מתמשך של אי ודאות. במקום שהיינו היו רק נשים וילדים . הגברים נלקחו למחנות עבודה. לפעמים, בלילות, היו הפגזות על הערים הרומניות ונאלצנו לרוץ ליערות, להתחבא בחושך. אני זוכר שהיינו בחרדה תמידית. הנשים שהיינו איתן בסתר, אמרו שכשהכלבים נובחים בלילה – זה סימן שצריכים להיות ערוכים, כי כנראה הנאצים מגלים אותנו. אז, נדרשנו להיות מוכנים – כל ילד עם חבילה אישית. למזלנו, זה לא קרה אך הדבר רדף אותי כטראומה קשה, שנים רבות לאחר מכן. הביטוי לכך היה שהרבה שנים, גם לאחר התבגרותי, סבלתי בלילות  וכשאני שומע כלבים נובחים בלילה, הכלבים של השכנים  זה מחזיר אותי לתקופת המסתור, משבש לי את הרוגע בלילות ולא נותן לי לישון.

לאחר השואה הייתה תקופת רוגע, אך האנטישמיות לא פסקה וסבלתי ממנה גם בבגרותי. סבלתי מההצקות של הילדים, ומהערות ברחוב. כילד, בברשוב, היינו משחקים כל הילדים בכל מיני משחקים – תופסת ומחבואים. חבריי בשכונה ובבית הספר היו חיים וארבין.

העלייה לארץ

במשך הרבה שנים היינו מסורבי עלייה. זה מאוד הקשה עלינו את החיים. בכל שנה היינו צריכים להגיש טפסים ואישורים ובקשות לשלטונות, על מנת שיאשרו לנו לעלות לארץ. והם לא אישרו. לבסוף, בשנת 1958 קיבלנו סוף סוף את האישור הנכסף, לעלייה לארץ. אני כבר הייתי חייל בצבא רומניה, כי ברומניה היה גיוס חובה. ההכנות והסידורים לעלייה היו קשים בגלל הבירוקרטיה, שבזמנה הייתה קשוחה ביותר, במסגרת המשטר הקומוניסטי. למעשה, אני לא יכולתי לעזוב בגלל שהייתי מגויס לצבא. רק משפחתי יכלה לעזוב. אך הם לא הסכימו לעזוב בלעדיי, ואחי תכנן את מסע הבריחה שלי מהצבא.

עזבתי את המחנה בסוף השבוע, בזמן שפחות סופרים במחנה את החיילים. את המדים שלי קברתי בחצר הבית ויצאנו. חבשתי כובע גרב מאחר והייתי מגולח ראש כמו כל החיילים, ואסור היה שייראו זאת.

המסע לארץ היה מאתגר פחדתי שיתפסו אותי, והוא היה כרוך בקשיים ובהוצאות כספיות רבות, שהתקשינו לעמוד בהם. זאת הייתה תקופה קשה מאוד. נסענו ברכבות מרומניה, דרך הונגריה. במעבר הגבול היו תנאים קשים אבל, בכל זאת, עברנו זאת בשלום ומשם המשכנו לאוסטריה, בה התעכבנו כמה ימים. בהמשך המסע הגענו לנמל נאפולי, באיטליה. גם בנאפולי התעכבנו מספר ימים, ולבסוף עלינו על אונייה והפלגנו לארץ. ההפלגה לא הייתה קלה בכלל, ובנוסף היא הייתה בחודש ינואר שיא החורף. הים היה סוער מאוד ולקח לנו כמה ימים עד שהגענו לנמל חיפה. איזו התרגשות זו היתה. ובעבורי זה היה חלום שהתגשם.

השירות צבאי

גם בארץ, התגייסתי לצבא ההגנה לישראל, בשנת 1960 ,כשמלאו לי עשרים שנה. שירתי שירות סדיר עם הסבה לחרמ"ש חייל רגלי משוריין, שכבר לא קיים. לאחר השירות התייצבתי למילואים בכל זמן שהייה צריך. במלחמת ששת הימים גויסתי בצו שמונה, והשתתפתי בכיבוש הגדה המערבית, והיה קשה מאוד לכבוש אותה. הערבים נלחמו ולא ויתרו אבל גם אנחנו. לאחר המלחמה המשכתי להתייצב במילואים, לפי הצורך הנדרש. במלחמת יום כיפור שוב גויסתי, בצו שמונה, והוצבתי בפלוגת הובלה לחולייה עורפית, של היחידה. התפקיד התבטא בהובלה של תחמושת ממרכז הארץ להספקה כללית לשארם, אבו רודס ורה סודר. השירות היה ארוך ונמשך כמה חודשים. במלחמה זו גם נפצעתי בהפגזה.

תחביבים

לאחר שיצאתי לפנסיה התנדבתי בארגון א.ש.ק – ארגון שנותן עזרה ואחזקה במחלקה טכנית, לאנשים אשר זקוקים לעזרה. לאחר מכן התנדבתי ל'עמך' – ארגון אשר עוזר ומשקם אוכלוסיה בוגרת, ניצולי שואה, אשר זקוקים לעזרה, תמיכה ולפעמים רק שיחות ומישהו לדבר איתו. יש לי תחביבים מגוונים. ראשית, אני מאוד אוהב לעבוד בגינה שלנו. לסדר ולטפח. בנוסף, אני מתאמן פעם בשבוע בפילאטיס. מלבד זאת, אני משחק פטאנק. פטאנק הוא משחק צרפתי עתיק, שהתפתח בשנים האחרונות, בארץ ובעולם ומתקיימות תחרויות ברמות שונות. המשחקים נערכים במגרשים מיוחדים. אני אישית משתתף באימון פעמיים בשבוע ובין היתר, אנו נערכים לתחרויות בין קבוצות אזוריות ובהמשך גם לתחרות ארצית.

הזווית האישית

יהלי: אני מאחל לסבא שלי בריאות, שמחה ואושר. מקווה שיהיו לנו עוד הרבה חוויות וזמן משותף. סבא שלי כבר מבוגר מאוד ולדעתי, התכנית מאוד חשובה, כי זה אפשר לי להעמיק את הידע שלי, בנוגע לסיפור הילדות של סבא שלי. בנוסף, העבודה זימנה לנו זמן איכות משותף, שבו ישבנו, רק אני והוא, ושוחחנו, ושאלנו שאלות ולמדנו אחד על השני.