מאגר סיפורי מורשת

שמי שמואל איילת (בילדותי הורי קראו לי פיבי) לבית משפחת זעפרני. נולדתי במרוקו בשנת 1953, לאבי דויד ולאמי דידה – לבית משפחת בן דוד, בעיר טרודנט.  העיר הייתה עיר של מקובלים וצדיקים, ובראשם עמד ושימש עטרת רבני מרוקו, רבי דוד בן ברוך, הכהן אזוג ובנו בבא דודו זצ"ל, ששימש  כרב העיר והיה מלמד בבית המדרש בעיר ומורה של אבא שלי.

יצוין, כי רבים מיהודי יוצאי מרוקו כמסורת שנתית מגיעים מישראל ומכל העולם לקברו של רבי דויד בן ברוך ועורכים אזכרה והילולה לזכרו בתאריך ד' בטבת במתחם קברו סמוך לעיר טרודנט, עיר הולדתי. לימים, כאשר הגענו לארץ הקפיד אבי ז"ל לערוך את ההילולה של רבי דויד בן ברוך, בביתנו בקריית שמונה מדי שנה בשנה.

בנימה מרגשת אציין, כי רצה הגורל, שגם אבי נפטר ב – ד' בטבת, בדיוק ביום בו נפטר רבי דויד בן ברוך, ועל כן, אירוע זה הוא נקודת ציון מאד חשובה בתולדות המשפחה ויום זה חקוק בשרשרת הדורות שלנו, כאשר אנו הצאצאים עדיין משמרים וזוכרים מסורת ומורשת אבותינו עד עצם היום הזה. ההילולה לכבוד אבי ורבי דויד בן ברוך מתקיימת בדיוק ברוח השירה והפיוטים כמו בימים ההם, בהם אבי הזמין את הפייטנים המקומיים לבתינו לערוך סעודת מצווה ברוב הדר, שירה ופיוט. ימים אילו עבורי הם מקור השראה וחוויה מכוננת בהן נשמרות בנפשי תמונות וזיכרונות כימי חסד וגעגוע לימים שחלפו והותירו געגועים והוראת דרך למשפחתנו.

זאת ועוד, לא ניתן לדבר על התכנים והנכסים הרוחניים שספגנו מבית אבא, מבלי להזכיר את עיר הולדתי טרודנט, ובעיקר המלאח, האזור והרקע לאירועים והחיים שבו גרו כל יהודי העיר יחדיו. המלאח שלנו היה רווי קדושה, רוחניות וקולות של תפילה וזמירות, שבקעו לאורך היום בחגים, במועדים ובבתי כנסת, שהיו סמוכים לבתינו, קולות השירה והפיוט אילו נטעו בנו כילדים ביטחון, שמחה ואהבה לטקסטים מארון הספרים היהודיים ובמיוחד הפיוטים שהרטיטו את ליבנו. עד היום כאשר אני שומעת את התזמורת האנדלוסית והפיוטים מימים ימימה אני נרגשת עד דמעות – ובמיוחד את הופעתו של הפייטן ליאור אלמליח, שגדל בקריית שמונה וכילד למד אצל הפייטן, ניסים שושן, שהיה חבר טוב של אבא שלי וכפייטנים שיתפו פעולה ושרו ביחד הרבה משירת הבקשות והפיוטים מספר "שירי הידידות".

קצת מהווי העיר טרודנט… יהודי העיר היו בעלי מלאכות שונות, חלקם עסקו במלאכת המסחר, באומנות ובצורפות. בנוסף לעיסוק האומנותי כפייטן וחזן בבית הכנסת. לאבי היו עסקים בייצור וניקוי צמר מכבשים כמו גם חנות גדולה מאד של תבלינים "עטרה", כך קוראים במרוקאית ערבית לתבלינים – ומכאן שם משפחתנו "זעפרני" מלשון זעפרן, שבו עסקו אבות אבותנו.  

"בזוכרי ימים ימימה לעולם לא אשכח…."  כמאמר הפיוט הידוע בפי יהודי מרוקו…

זכורני, שכאשר הייתי מסיימת בשעות הצהריים את לימודיי בבית הספר "אליאנס". אימא שלי הייתה שולחת אותי לקחת לאבא שלי, לחנות, את ארוחת הצהריים שלו, כך שתמיד ביקרתי וספגתי חוויות רבות סביב הביקורים שלי בשוק המקומי, שלא היה רחוק כל כך מהבית שבו התגוררנו. שם התוודעתי לראשונה לבתי המלאכה הצבעוניים – בהם ייצרו ועיבדו כלי בית ובהם ריקועי מתכת מעניינים. אחרים עסקו בייצור תכשיטים. הסנדלרים ייצרו את נעלי העור "אלבלע'ה" מגוונות בצבעיהן. היו שם שלל חנויות בדים ובגדים צבעוניים ומרהיבים.

כולם לבשו את הלבוש המסורתי "זילבייא" מעין שמלה רחבה עם תוספת כיסוי ראש. בחנויות של אבי ראיתי בחורים צעירים מוסלמים ויהודים שעבדו ביחד ברעות ובכבוד הדדי. אבא שלי היה אדם נערץ ואהוד בעיר וסיפק פרנסה להרבה מתושבי העיר.

למדתי עד כיתה ג' בבית הספר אליאנס", למדנו בו צרפתית, ערבית וגם עברית. לעיתים גם אנו הבנות, היינו מגיעות בשעות אחר הצהריים לבית הכנסת לקבל שיעורי יהדות ותורה.

מאלבום תמונות ילדותי

אבי דויד זעפרי הפייטן

אבי, דויד זעפרני, ז"ל, היה אחד החזנים והפייטנים הידועים של העיר. היה לו קול פעמונים כל כך צלול ויפה. בכל עת בחגים ובשבתות אהבתי לשמוע אותו שר בעברית את השירה והפיוטים,ששר בבית הכנסת, ובבית בחגים, בערבי שבתות. הקפדתי ללכת באופן קבוע לבית הכנסת. מסורת מיוחדת שהייתה מתקיימת בביתנו בימי טבת הגשומים –  היו נערכים אצלנו ערבי שירה, בקשות ופיוטים. הפייטנים, חבריו של אבי היו נאספים בביתנו ולאחר חצות היו מתיישבים סביב תה עם נענע או שיבה ועוגיות מרוקאיות, שאימי ז"ל הייתה מכינה במיוחד. היו אמנם מעירים אותנו משנתינו, אבל אהבנו להתענג על הפיוטים ולשמוע אותם שרים. אילו היו אחד השיאים הגדולים של החוויות שספגנו מבית הורינו והם ממשיכים בשרשרת הדורות אצלנו במשפחה. חלק מהאחיינים שלי הם חרדים ששרים ומנגנים פיוטים ושירי קודש בשמחות ובאירועים. כל המשפחה אוהבי שירה ופיוט.

ספרי הפיוטים של אבי ז"ל

חלומות מתגשמים

חלומם של יהודי העיר טרודנט היה לעלות לארץ ישראל. הרבה מן הפיוטים שהושרו ביטאו את הכיסופים לעלות לארץ הקודש. בשנת 1962 כמעט כל קהילת יהודי טרודנט זכו לעלות לארץ ישראל וחלומו של אבי ומשפחתנו התגשמו וגם אנו עלינו לארץ. היינו משפחה בת תשע נפשות עם אבי ואמי. היינו שבעה ילדים במספר ובארץ נולדו עוד ארבעה אחים ואחיות ונוספו למשפחה ברוכת הילדים.

אחד החלומות שלי עוד בהיותי ילדה קטנה היה להיות כמו אבי, פייטנית וזמרת ולשיר את השירים והפיוטים שאבא שלי שר ופייט. מאז ומתמיד אהבתי לשיר בכל אירוע משפחתי ובבית הספר.

כאשר עלינו לארץ היה לי חלום לדבר ולשיר בשפה העברית ואפילו להיות זמרת. התגוררנו בקריית שמונה, סיימתי את חוק לימודיי בתיכון והלכתי ללמוד בסמינר למורים – הוכשרתי כמורה ומחנכת. כמורה ללשון וספרות עברית הגשמתי את החלום לא רק לדבר בעברית אלא גם לשיר וללמד שירה לתלמידיי. הקפדתי ללמד כל שבוע שיר ויחד עימם אספנו רפרטואר שירים ששרנו כל יום.

לאחר מכן, המשכתי ללמוד לתואר שני באוניברסיטה העברית בירושלים ספרות עברית ופיוט מתקופת ימי הביניים  בספרד. בד בבד, הפכתי זמרת במקהלה כסולנית וכבר יותר מ – 40 שנה אני משתתפת במקהלות. היום אני שרה במקהלת אורנית. "תו השעה" כך הגשמתי במלואו את מעגל הלמידה והחוויה סביב שורשיי, העבר העשיר שספגתי בבית הורי והפיוט שהיה קרוב לליבי כל כך, אבי ז"ל  שימש עבורי דוגמא ומופת לערכים, לענווה ולמידות הטובות שהנחיל לי ולאחים שלי. לחוויות הרבות שחוויתי, שהיוו עבורי אחד היסודות החשובים של חיי ושל מעגל החיים היהודי והמשפחתי שלנו. ואלה היו עבורי עמוד האש ומגדלור שהאירו את מסלול חיי.

בעמוד הראשון שיר פיוט בדף שכתב אבי ז"ל בעט במו ידיו

 אחד מספרי הפיוטים של אבא שלי ז"ל  שהודפס במרוקו לפני בערך 80 שנה

עם נכדי בבית הספר בתכנית הקשר הרב דורי

הזוית האישית

אור הנכד: בזכות התהליך שעברנו בתכנית – הכרתי סיפורים חדשים ומעניינים על סבתי היקרה ועל משפחתה העשירה (בעיקר בערכים) ממרוקו. הייתה חוויה שונה מן הרגיל וכיפית, במיוחד שסבתי הגיעה לבית הספר.

סבתא איילת פיבי: משפחתי היא עמוד האש ומגדלור שמאירה את מסלול חיי. התהליך מאוד הרשים אותי מכך שהתלמידים בעצמם רצו לחקור והתעניינו במשפחתם ועברה. "אחרי המעשים נמשכים הלבבות"- ויש את המשך הדרך – לאחר הבנת העוצמה של הזהות היהודית – מאיפה הגיעה ולאן הולכת – לפיד הזהות אותו יישא – חשוב מאוד לדור הבא. סיפורה של משפחה אחת – כחלק מסיפורו של עם שלם – עם ישראל.