מאגר סיפורי מורשת

שמי דן וינשטוק, סבא של ליאור עמה אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי ולה סיפרתי את סיפוריי.

נולדתי בכפר ויתקין, להורים שעלו בעלייה השלישית והרביעית מאוקראינה ופולין. סבא שלי היה סוחר תבואה ויין של גנרל רוסי שהיה הבעלים של אזור כפרי בפלך חרסון, אזור בגודל עמק חפר.

זו תעודת הלידה שלי

בתמונה – אני בכפר ויתקין  בשנת 1941, שוכב בלול לתינוק שנבנה ע"י אבי מקרשים ופלאפונים שמהם בנו גם את הלול תרנגולות במשק

אבי ז"ל יצא במסעו לארץ ישראל בגיל 20 והגיע לארץ בגיל 22. כחלוץ הסתובב בכל הארץ. השתלם בחקלאות בתור פועל. בשלב מסוים הגיע ל"כפר ילדים" על גבעת המורה.

מתוך אתר בתמונה מצילומי יהודה עמיצור – צוות חינוך כפר ילדים בשנת 1926

אבא שלי בתמונה (הכי שמאלי) היה מדריך חקלאי לנוער שהתחנך שם, מראשוני כפר ויתקין

אמי ז"ל עלתה בשנת 1933 בגיל 21. היא למדה חקלאות ב"חנה מייזל", בית ספר חקלאי לבנות בנהלל (קיים עד היום) ואת ההכשרה קיבלה במשק משפחת  דיין בנהלל.

בתמונה אמי בגיל 15

אימא חולבת פרות בכפר ויתקין

כשהגעתי לגובה "טוריה" התחלתי לעבוד במשק – עבדתי עד גיל 60. אחרי שנתיים של הפסדים קשים מהחקלאות עשיתי הסבה מקצועית ובגיל 62 למדתי חשמל,  בקורס מקצועי שארך תשעה חודשים, באורט סינגלובסקי בתל אביב. היום אני כמעט בן 82 חשמלאי מוסמך – נהנה מאוד לפתור תקלות ולבנות מערכות חשמל מסובכות.

החרמש

בעתותינו, הבלתי מתקבלות על הדעת, נתקל מבטי בחרמש הזקן התלוי בבדידות על קיר בית האימון הישן וניצנץ במוחי הרעיון: "וואלה ננסה אותו", האם הוא יכול לקצור? הוא החרמש ואו אני דני…?

העשבים הגיעו לגובה שריסוס לא בא בחשבון. במטבח החדיש מתחת לכיור שוכנת לה ה"אבן משחזת", שלא שוכחת את תפקידה מאז ימי קדם. משחיזה בחדווה את כל סכיני המטבח להנאת סבתא איתנה רעיתי. הצטיידתי באבן הורדתי את החרמש ומנגינת ההשחזה החזירה אותי 75 שנה לאחור, איך אבא היה בתנועת מנצח על התזמורת בעדינות ותקיפות מעביר את האבן הלוך חזור על שפתי החרמש. איך בכל פעם שהייתי מנסה להשחיז חרמש בילדותי, היו אצבעותי מדממות מפגיעת הלהב ובכל זאת נשארו לי עד היום כל אצבעותי… המלעיזים היו אומרים שההשחזה נועדה לגניבת רגע של מנוחה לקוצר…

ובזיכרון הרחוק איך היינו מרקעים מהמילה ריקוע את החרמש החדש. היה לאבא סדן קטן תקוע על בול עץ שמן ובעזרת פטיש מיועד היה מרקע את להב החרמש (דופק עם פטיש) לגרום לחיזוק שפתי הלהב ולהפוך את הלהב דק יותר.

להזכירכם פעם אחרונה שהשתמשתי בחרמש היה הוא גבוה ממני. החרמש הונף ולהפתעתי החל לקצור על אף ששני שרירי ידיי קרועים לא הרגשתי כל קושי וחדוות הקציר התעוררה, כמובן לאחר 15 דקות רצופות נוצרו בכף ידי העדינה בועות. בימים ההם היו נהפכות ליבלות. בלי לבייְש את בני הדור השני הצבתי את הפלאפון המשוכלל על מתקן מתאים ותעדתי את האירוע כמו צעיר. ראתה השכנה שאני מצלם ביקשה: "שאשלח לה את הסרט שתוכל להראות לנכדים מה עושים ואיך עובדים עם חרמש."

סרטון החרמש – סבא דני בפעולה עם החרמש

זיכרון ילדות מהחורף

בחוץ גשם זלעפות. בילדותי אהבתי מאוד את החורף. את הבתים חיממו עם פתיליה גבוהה כ- 70ס"מ. לא זכור לי שאי פעם סבלתי מקור, אבל כשהיה קר בחוץ היה כיף גדול לצייר על "הסרוכיות" ( זאת המילה שהשתמשו בילדותי לזכוכית) המכוסות באדים. למי היה מעיל גשם? לא היו לנו מעילי גשם. כמעיל גשם שימש שק תערובת ריק מיוטה.

היו מכניסים פינה אחת לתוך השנייה ולובשים על הראש. זכורני מקרה, שאבא שם על הראש את השק והרגיש משהו כבד. הוא פתח את השק וגילה נחש צפע גדול ישן את שנת החורף. נחרט בזיכרוני חורף אחד. אני זוכר שבאותו יום הגשם ירד רק בלילה אבל במשך היום מזג האוויר היה יפה ונסענו לקצור ולהביא ירק בעיקר תילתן לפרות. כשאבא היה מניף את החרמש כל גבעולי הירק היו מתחבקים ונופלים יחד בערימה. מאחוריו נוצר גל (וול) נקי ומסודר.

כשגדלתי מספיק לאחוז בחרמש, אבא ואני היינו קוצרים במקביל. ואצלי הגבעולים נפלו אחד אחד והיה צריך לעמול קשה לאסוף אותם. לא אשכח את היום שהקדמתי את אבא בכמה צעדים, אך אף פעם לא הצלחתי להשאיר אחרי גל של ירק מסודר כמו שלו. אני הייתי מגרף ומערם ערימות ‏בגודל שאפשר לתקוע את הקלשון ולהניף את הערימה בשלמותה על העגלה. היתה לי שיטה לדקור את הערימה באמצע: לדרוך על קצה ידית הקילשון ולהרים קרוב לשיניים של הקלשון עד שהיה מזדקף על רגל אחת כמו פטריה, לאחר מכן להתכופף מעט לתפוס את הקילשון נמוך ככל האפשר ולהזדקף ולהניף את הערמה על העגלה.

אבי ז"ל איצ'ה (כך קראו לו הותיקים), היה איכר בכל רמ"ח איבריו. החקלאות אצלו היתה מדע מדויק.

להעמיס עגלת ירק, על מסגרת מיוחדת שהיתה מכפילה את בסיס העגלה זאת אומנות: תחילה בונים את 4 פינות העגלה וממלאים את החלל. עולים ומהדקים עם הרגליים ושוב בונים 4 פינות וחוזר חלילה עד שמגיעים לגובה בו לא מצליחים להגיע עם הקלשון. בתנופה חזקה מעיפים למעלה את הירק. ואני למעלה על העגלה העמוסה תופס עם הקלשון את מה שמגיע ומסדר. לבסוף בעזרת הקלשון  מגרפים את העגלה הבנויה לתפארת מסביב, כדי שלא ינשור בדרך הירק הרופף. לפעמים העגלה העמוסה לעייפה שקעה בבוץ ולסוס או לפרד לא היה כוח למשוך לכן  נאלצנו לפרוק חלק מהירק לצד הדרך. לצאת מהבוץ בעזרת דחיפות, להעמיס מחדש את העגלה היה קשה. זכור לי שהגענו  הביתה מכוסים בבוץ. לפעמים לא בנינו נכון את הירק על העגלה או שהדרך היתה משובשת. מהטילטולים היתה הערמה מתפרקת והירק נופל. שוב עבודה מיותרת ומעצבנת.

אחת התופעות שאהבתי לראות בחורף. הדרך בשדות היתה בוצית מאוד ונוצרו שתי תעלות צרות (קולי) בהן גלגלי העגלה התגלגלו. לפני הגלגלים היה נדחף גל של בוץ חום סמיך כמו עיסת שוקולד מומס, שהיה כאילו זורם לפני הגלגלים בתוך ה"קולי" (כך קראו לחריצים שבדרך).

‏‏הכי נעים היה בסוף היום לשכב על עגלה עמוסה בדרך הביתה ולראות את הירח מדלג בין הברושים לצד הכביש ומלווה אותנו כל הדרך הביתה. לפרוק את הירק מהעגלה ליד הרפת, היתה עבודה מייגעת לא פחות.

אם העגלה היתה בנויה טוב היה קשה יותר לפרוק. היינו עומדים בצד אחד  ודוחפים עם הקילשונים. עד שהיתה נופלת. לפעמים היתה בנויה כל-כך טוב שצריך היה לטפס למעלה ולהתחיל לפרוק בדרך שבנינו אבל הפוך.‏ קודם מהאמצע ואחר כך מהפינות. לבסוף "בכוחות אחרונים " (ביטוי שאמי היתה משתמשת פעמים רבות).. ‏מחלקים לפרות את הירק באבוס… השיר עגלה עם סוסה….

סיפורה של משפחת אמי ז"ל

הסיפור מתחיל בעיירה קטנה ששמה נרבק'ה על נהר נרב.

יומיים נסיעה עם סוס ועגלה לביאליסטוק בפולין. בעירה זו נולדה אמי לאה לינביץ וינשטוק ז"ל, בערך בשנת 1912. בילדותי אמי הייתה מחביאה בכל מיני מקומות את הפירות היבשים לקומפוט (מרק פירות) הכי טעים בעולם. אני אהבתי לנשנש אותם במקום ממתקים שלא היו לנו אז. אמי היתה שואלת אותי אם אני יודע איפה היא החביאה, כי היא ידעה שאני תמיד מוצא.

המכתב הצהוב בן כמעט 100

בחיפושי, פעם אחת מצאתי מכתב צהוב כבר אז נראה עתיק, מאת אחיה זאב, המכתב נכתב בעברית.

בעוד 6 שנים מהיום ימלאו 100 שנים למכתב. מצאה חן בעיני צורת האותיות והכתב ולקחתי אותו. שמרתי אותו אצלי כ -50  שנה, אך לא קראתי בו. כשקראתי הבנתי מה הפסדתי שלא קראתיו בילדות. הרבה פרטים נשארו עלומים לנצח.

בחרתי מתוך המכתב רק את הסיפור על המעבר מנרבקה לביאליסטוק, אחרי הפוגרומים שעברו. דף אחד, שני עמודים מלאים היסטוריה של משפחה יהודית אחת בפולין.

קטע ראשון:

על חיי הילדות  בטבע בנרבק'ה

(המכתב המקורי חום… הבהיר לאחר עיבוד. להגדיל ויהיה יותר קריא. האות מ' קטנה יחסית ליתר האותיות)

חלק 1

חלק 2

חלק 3

חלק 4

חלק 5

חלק 6

חלק 7

חלק 8

בסוף כל המשפחה עלתה. לארץ חוץ מזאב, שהיה סופר ומשורר בעברית ויידיש בפולין, והאמין שאין סכנה לאיש בוהמה והוא עם אשתו ושלושת ילדיהם נספו בשואה….

הזוית האישית

ליאור הנכדה: "היה לי מאוד מעניין לשמוע את הסיפורים של סבא שלי וגם הכרנו אחד את השנייה הרבה יותר טוב ויצא לנו קצת זמן איכות".

סבא דני: "הזדמנות נפלאה לספר סיפורים מחיי ותיעוד של המכתב ההיסטורי של דודי עם תיאור מחיי המשפחה אחרי מלחמת העולם הראשונה."