מאגר סיפורי מורשת

דליה תורן נולדה וגדלה בקיבוץ שלוחות בשנת 1955. דליה זה שם של פרח, ואבא שלה מאוד אהב את הפרח, ורצה לגדל אותו בגינה, אבל לא הצליח, ולכן קרא לבתו דליה.

דליה תורן היא "סבתא מאמצת" של התלמיד איתמר נוקד, ואיתו היא עשתה את תוכנית הקשר הרב דורי וחלקה עמו את סיפורה, אותו תעד איתמר.

זיכרונות ילדות

בגיל ארבע, כשהילדים שיחקו בחצר של הגן, נכנס לדליה מסמר לרגל והיא הוציאה אותו לבד. לקחו אותה לקופת חולים בבית שאן ושם נתנו לה זריקה. כולם אמרו שהיא גיבורה.

בשלוחות אז, הילדים ישנו בגן הילדים ולא בבית ההורים. קראו לזה: "לינה משותפת". (היום המבנה הזה נקרא: "בית דורות" והוא משמש לפעילויות עבור החברים המבוגרים). חלק מהילדים זוכרים את הלינה המשותפת כחוויה רעה, אבל דליה זוכרת את זה כחוויה טובה. היא אף פעם לא ישנה באותו בית עם אמא שלה. אחרי שהיא נולדה, מיד לקחו אותה לבית התינוקות בקיבוץ. בלילות היו "שומרי לילה", שאם איזה ילד יבכה או יצטרך עזרה, אז השומר יבוא ויעזור לו.

פעם כשהיא הייתה בכיתה ה', חברה שלה נורית התחילה לצרוח באמצע הלילה "נחש נחש" חיפשו וחיפשו ובסוף מצאו חבל קפיצה. בלילות שהיו ברקים ורעמים, כששתי חברות שלה פחדו מאוד, הן היו באות אליה למיטה וכולן היו ישנות יחד.

ביום ההולדת שלה תמיד הייתה חגיגה גדולה: כי הם היו שלושה ילדים שנולדו באותו שבוע, אז עשו להם יום הולדת ענק. פעם אחת עשו להם "יום הולדת קרקס" והילדים התחלקו לקבוצות והתחפשו לחיות וליצנים וכל קבוצה עשתה להם הצגה.

פורים בקיבוץ

חג פורים בקיבוץ, היה חג שבו השקיעו המון: חילקו את הילדים לקבוצות מכיתה א' עד ח', לפי נושאים: מגילת אסתר, ארצות, אגדות ועוד. כל קבוצה עשתה הצגה, והילדים התחילו להתאמן עליה חודשיים לפני פורים (מחודש טבת). בחג הפורים, כל חברי וילדי הקיבוץ באו לראות את ההצגה. הילדים הגדולים הכינו את "שוק פורים", שבו היו דוכנים עם משחקים, הגרלות ומתקנים שונים, כמו רכבת שקיבלנו בהשאלה מקיבוץ רשפים השכן. אחרי השוק הייתה סעודת פורים בחדר האוכל וכולם באו אליה. אני זוכרת היטב, שבארוחה הזאת אכלנו מרק עם שקדי מרק (אז שקדי מרק היה אוכל מיוחד שלא אוכלים הרבה) וגלידה למנה אחרונה.

בתמונה למטה, הייתי בת שבע ומי שלידי, זה מנחם גורן בן כיתתי שנולד שבוע לפני. הוא התחפש לנסיך ואני לנסיכה. בתמונה הוא עומד ואני יושבת ומסתכלת אליו. היינו חברים טובים מאוד, עד כדי כך שפעם עשינו "חתונה" והבאנו ילד, שיהיה הרב, בכאילו. הכיבוד היה מקלות מלח במרגרינה, כי זה מה שמצאנו. בתמונה בולטת ההשקעה בתחפושות, שהוכנו באהבה על ידי התופרת של הקיבוץ. זה מיוחד בגלל שכילדים היו לנו מעט מאד בגדים. לשבת, היתה לכל בת שמלה אחת בלבד.

מלחמת ששת הימים 

כשדליה הייתה בכיתה ו' פרצה מלחמת ששת הימים. בבית הספר הם שמעו קולות נפץ ושאלו את המורה מה זה והיא אמרה להם ש'מתקנים את הגג של כיתה ד'. לקחו אותם ל"שוחות" שנחפרו עוד קודם, כי ידעו אז שתהיה מלחמה. ומשם הם נסעו במשאית לשלוחות. שם חיכו להם מבוגרים והכניסו אותם למקלט. זיכרון שנשאר לה מאז, היה שאכלו באותו יום קציצות ופירה וגזר מתוק.

געגוע- להורים ולחברה טובה

להורים של דליה  קראו שושנה וחיים והם מאד אהבו אותה. שניהם הגיעו לארץ עם ילדי טהרן בשנת 1943. ושניהם למדו בכפר הנוער הדתי, גרו שם ועבדו שם. אמא של דליה עזרה לה לגדל את הילדים שלה. היא נפטרה כשדליה היתה בת ארבעים. דליה מתגעגעת אליה, ומצטערת שהיא לא זכתה להכיר את הנינים שלה. אביה של דליה נפטר בגיל שבעים וחמש וזכה להכיר שני נינים. הוא אמר שבחלומות הכי פרועים שלו, הוא לא יוכל לדמיין שיהיו לו נינים. שניהם היו אנשים שמאוד אהבו ילדים.

שושנה וחיים רימון, ההורים של דליה

בתמונה  דליה תורן וחנה לכר (שהנכד שלה לומד בכיתה שלי). דליה וחנה היו חברות טובות מאוד. הן גדלו ביחד והיו ביחד באותו חדר, עד שהן התחתנו. גם אחרי החתונה, הזוגות עדיין המשיכו לשמור על קשר. חנה נפטרה ממחלה לפני עשר שנים ודליה מאוד מתגעגעת אליה.

סיפורו של חפץ

החפץ שבחרתי להביא הוא עיתון מתאריך 19.2.1943. המיוחד בתאריך הזה, הוא שזה היום שבו הגיעו ילדי טהרן לישראל, אחרי מסע מפרך. העיתון הגיע לידי מאבי. אני שומרת עליו בתוך קרשים מאחורי הספה בביתי. המסע של ילדי טהרן היה מאד משמעותי להורי. אבי חיים יצא למסע לבד. אחיו היחיד גוייס לצבא הפולני, ולא נודעו עקבותיו, והוריו נפטרו כתוצאה מתנאי החיים הקשים בסיביר. אימי היתה עם שלשת אחיותיה ועם אחיה. אמה, סבתא שלי, הגיעה לארץ אחרי המלחמה, ונפטרה קצת אחרי בת המצווה שלי. היא דיברה רק יידיש ולכן היה לי קשה לתקשר איתה. היום אני מצטערת שלא יכולתי לשמוע ממנה סיפורים על ההיסטוריה המשפחתית. כשהייתי צעירה שמעתי מההורים על המסע. בעיקר את הדברים הטובים: למשל,  שהמדריכים שבאו מהארץ, ולימדו אותם שירים וריקודים בעברית. רק כשבגרתי, שמעתי על הקשיים והגעגועים למשפחה, הרעב והקור.

"סבתא מאמצת"

כשהייתי מזכירת פנים בשלוחות, ההורים של איתמר חיפשו מקום בעמק לגור בו. הבנתי שזאת משפחה שכדאי מאד לקלוט ודאגתי שזה יקרה. אנחנו , משפחת תורן, אימצנו את משפחת נוקד, והם הפכו לחלק מהמשפחה שלנו. גם היום כשהם גרים בשלפים אנחנו מארחים אותם והם אותנו, והקשר החם נמשך.

הזווית האישית

דליה: את ההגדרה "סבתא מאמצת", קיבלתי ממשפחת נוקד. כשאני פוגשת בשבילי הקיבוץ את אחד מילדי המשפחה, הם תמיד רצים אלי ומחבקים. בפגישות עם איתמר, הרגשתי שיש המון דברים שהשתנו מהילדות שלי,  לילדות שלו. איתמר התעניין וניסה להבין, ובמיוחד היה לו קשה לתפוס את נושא הלינה המשותפת.

איתמר: לי המפגשים עם דליה היו מעניינים ומשמעותיים, כי זכיתי להשתתף בתכנית "הקשר הרב דורי" וזכיתי להכיר את דליה הרבה הרבה יותר טוב.