מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפורים מהחיים של סבתא אילנה הדר

סבתי עם משפחתה
סבתי בצבא
הקשר הרב דורי מסיפוריה של סבתי אילנה הדר לבית זלוטין

אנו, יהונתן גבריאל לימן הדר, משתתפים השנה בתכנית הקשר הרב דורי ותיעדנו את סיפורה של אילנה הדר, כפי ששמענו מפיה.

אילנה הדר מספרת:

הוריי, אמי ואבי נישאו בלטביה כאשר חלק מהסיבה לנשואיהם הייתה תנאי הוויזה לארץ אשר אפשר לזוג נשוי לעלות בקלות ארצה. הוריו של בעלי אהרון הגיעו ארצה כבר בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת.

אבי השתתף בהכשרה חקלאית, אשר חולקה לאנשים על פי מכסות. האידיאולוגיה באותם הימים (1935) הייתה לעלות ארצה ולהפריח את השממה. בסופו של דבר אבי עבד במחצבה על מחפר במסגרת סולל בונה ואמי הייתה רוקחת כבר עוד בלטביה. כדי להגיע לעבודתה בארץ היא הייתה הולכת כל יום ברגל מרחק גדול, מרחוב מרחוב הפועל אשר נמצא באמצע הדרך בין הים לכרמל ועד לעיר התחתית בחיפה. בימינו אף אחד לא היה עושה זאת בגלל כל כלי התחבורה ואיכות החיים המשופרת.

בילדותי עם משפחתי

תמונה 1

שם המשפחה

שם משפחתי הוא זלוטין ולאבי לא היו אחים כך שהוא רצה ששם המשפחה יישאר ולכן הוא לא שונה או עוברת. אני לא אהבתי את שם משפחתי, כי הילדים קראו לי זלוטין במקום אילנה ושנאתי את השם הזה. היה שלב שאמרתי להם שלא אענה להם אם הם לא יקראו לי בשמי.

 הרקע האידאולוגי לעלייה לפלשתינה

אחת הסיבות בגללן עלו היהודים ארצה בתחילת המאה העשרים הייתה הגעגועים לישראל מזה 2000 שנה. יהודים צעירים במזרח אירופה עם אידיאולוגיה של עליה והפרחת השממה בישראל /פלשתינה דאז, עברו אז השתלמויות  בעבודת אדמה כדי להפריח את השממה בארץ.

הארץ נשלטה על ידי הבריטים שנקראו גם כלניות בשל הכומתות האדומות אשר חבשו. שמה של הארץ היה פלשתינה ולא ישראל. אי אפשר היה פשוט לעלות לפלשתינה בשל מכסות עליה שהוקצבו על ידי הבריטים על מנת למנוע ריבוי אנשים ומהומות. בילדותי היינו הרבה בעוצר בבית אחת הסיבות לכך הייתה שהיהודים התחילו לעשות  צרות לבריטים ופוצצו דברים. בנוסף היו פרעות ומהומות בין היהודים לערבים. סיבה נוספת הייתה, כדי למנוע פעולות של נגד שלטון הבריטיים וכדי להקשות על הפעילות של הערבים נגד היהודים.

ילדותי

נולדתי בתאריך 20.1.1939, בבית חולים מולדה בהר הכרמל. להורי קראו אריה ודינה ולאחותי נורית. כאשר הייתי ילדה היו הרבה ימים בהם היה עוצר, כך שאסור היה לצאת מהבתים בלילות והחיילים הבריטים שמרו שלא יסתובבו ברחובות. גרנו ברחוב הפועל בשכונת הדר הכרמל בחיפה בדירת שני חדרים. אבי הרוויח רק שש לירות לחודש. שכר הדירה בה הם גרו, היה שש לירות, כך שלא נותר כלום למחייה. בעיה זאת הייתה נפוצה מאוד באותה התקופה. הורי החליטו להשכיר את אחד משני החדרים למשפחה נוספת ששלמה שלוש לירות כשכר דירה וכך נותר לנו כסף למחיה. בדירה היו מטבח ושירותים משותפים. במשפחה ששכרה את החדר השני היו ילדים קטנים כאשר אני ונורית היינו צריכות ללכת לבית ספר מוניה השכן היה יושב שעה בשירותים. מגורי שתי משפחות בבית קטן אחד היה נחמד בהתחלה ואחר כך היחסים הלכו והתקלקלו.

לבסוף כשהייתי בת 12 עברנו לקריית חיים הייתה לנו דירה לעצמנו וזה היה כיף אחרי שהיינו כל כך צפופים שמחנו לגור לבד, מה גם שהייתה שם גינה. אימא שלי מאוד אהבה גויאבות אז שתלנו הרבה בגינה וכל אחד קיבל חדר. היה יופי לגור לבד עם חצר ו-2 וחצי חדרים. לפני שגרנו ברחוב הפועל גרנו ברחוב כינרת. יום אחד לא היה להורי כסף  לשלם שכר דירה והעיפו אותם מהדירה כי אז לא היו חוכמות והמצוקה הייתה גבוהה.

משהו אשר זכור לי מילדותי הוא שמוניה, (השכן שלנו), עבד בקולנוע מאי ושיפצו את הקולנוע, היה שם מסך אדום שפתח את הבמה וכאשר שיפצו את הקולנוע מוניה הביא חלק מהמסך ועשו לי ממנו מעיל. סיפרתי  לך שהחיים פעם לא היו קלים, מכיוון שלא היה הרבה כסף. פעם קנו לי גלידה ברחוב בכסף האחרון שהיה להורים שלי והגלידה נפלה לי ולא היה להוריי כסף לאחת אחרת.

כשעברנו לקריית חיים הצטרפתי לתנועה המאוחדת, היו אלו שנים מיוחדות ומעניינות של פעולות, פגישות עם חברים, טיולים, מחנות עבודה, ערבים מרגשים ועוד. חברי הקבוצה שלי הצטרפו לקיבוץ יפתח בגליל, בעוד אני למדתי בסמינר ופניתי לדרך אחרת. אך עד היום יש קשר טוב ומיוחד בין כל חברי הגרעין. אחרי שהיינו כל כך צפופים בטח שרצינו לגור לבד. מה גם שהייתה שם גינה.

הגן ובית הספר

בגיל ארבע כבר הלכתי לבד לגן, החיים היו אחרים ולא היו מכוניות או אופניים לכל אחד. הגן היה סוג של גן פרטי כזה. משהו שאני זוכרת עד היום על הגן שלי הוא שפעם אבא שלי הביא אותי לגן וירד בהר ורציתי ללכת אתו, הוא אמר לי: "הנה התריסים סגורים, את תגיעי ראשונה לגן ויהיה לך כיף." אז נכנסתי לגן והגננת לא הבינה למה הגעתי ואמרה לי: "היום חופש.", היה לג בעומר. אז ירדתי במדרגות ואמרתי לעצמי שאבי בטח לא התרחק ואני אוכל לתפוס אותו, ירדתי במדרגות, ולבסוף הלכתי הבייתה בוכה מכיוון שלא מצאתי אותו. זה היה נורא עצוב בשבילי.

כאשר הייתי בת חמש וחצי "חסייה" הגננת אמרה לי שאין לי מה ללכת לגן אף ביה"ס לא רצה לקבל אותי בגיל צעיר חוץ מבית הספר אופקים שלא נחשב אז בתור הבית ספר הכי טוב. למרות זאת למדתי שם עד כיתה ו' ואז רשמו אותי לבית ספר חוגים אשר נחשב טוב יותר. התיכון  בזמני היה החל מכיתה ט' בלבד. חטיבות ביניים זו המצאה חדשה יחסית.

אחרי בית הספר-חוגים הייתי בתיכון קריית חיים ואחרי זה שנה בכפר גלעדי. זו הייתה  יופי של שנה, היינו ארבע בנות מקריית חיים שעברנו ללמוד בכפר גלעדי. הכול היה יפה: גם החקלאות גם הסביבה וגם החברה. כך, בכפר גלעדי בכיתה יא' למדתי להיות גננת  בחינוך והפכתי אחרי הצבא לגננת מוסמכת בעקבות לימודיי בסמינר.

צבא

בצבא שירתי במודיעין של חיל האוויר במחלקה סודית כלשהי. הסיבה שאני לא מספרת על מה שעשיתי היא שכשאתה נמצא במשהו סודי מרגילים אותך לא לדבר על זה, ככה מרגילים את האנשים וזה נהפך לטבע שני ואז אפילו ששישים שנה עברו לא מדברים על זה. היינו מעט בנים ובנות. שירתנו בבסיס ישן של הבריטיים והיו שם כל מיני מבנים ישנים שלא השתמשו בהם. התגוררנו בוילה והיינו רחוקים מהבסיס ויכלנו לעשות מה שרצינו. הייתה מקלחת קרה. נהגנו לטפס למעלה לגג לארובה ונהנינו מכך.

 בשירות הצבאי

תמונה 2

ילדיי ובעלי

אחרי הצבא עשיתי כל מיני דברים למדתי פקידותו עבדתי בגן. הגן הראשון בו עבדתי היה בקיבוץ קבוצת כנרת. ולאחר שילדיי נולדו פתחתי גן משלי עם חברה שלי.

כשהייתי בקיבוץ כינרת היה לי רומן עם בחור אחד (אהרון סבא שלך), היה לו אוטו, פיאט טופולינו, וזה היה האוטו הכי קטן שיש בעולם. אהבתי לעמוד ולנופף מהגג, פעם אחת נסענו בשדה ובילינו בכנרת וכשרצינו לחזור לקיבוץ ראינו שחרשו את השביל ולא יכולתנו. אהרון היה נהג טוב ודילגנו על המהמורות ועברנו את השביל החרוש. כשסיימתי את העבודה בסוף השנה התחתנו. בקיץ 2022 נהיה נשואים כבר 62 שנה.

עבדתי במושב עופר, כשהייתי בהריון עם רקפת בתי הבכורה,(דודה שלי). הייתי יוצאת בשש וחצי בבוקר ונוסעת בשני אוטובוסים אם לא היה טרמפ. לא קמו לי באוטובוס כיוון שלא ראו שאני בהריון ותמיד הייתי צריכה לבקש שיקומו. ולאחר מכן עברנו לגור בבאר שבע.

רקפת נולדה בבאר שבע ואהרון בעלי עבד במפעלי ים המלח. פתחתי שם גן פרטי שאותו שכרתי ממישהי. אבל כדי שיהיה גן לרקפת  חזרנו לקריית חיים שם נולד רון (דוד שלי).

אחרי ששת הימים. כבשו את השטחים. והייתי בהריון עם רון נסענו בכביש מפותל בלי שוליים ואהרון נסע בסיבוב ישר ואז האוטו ירד לשדה וכמעט התהפכנו. היינו בשטחים.

כשרון היה בן שלוש בקושי היו גנים, ואלו שהיו היו איומים. החלטתי עם חברתי תמר לפתוח גן משלנו. כאשר פתחנו את הגן לילדים שלנו. החלפנו בינינו את התפקידים בין גננת לסייעת בכל יום. כשכל אחת מעדיפה להיות בתפקיד הגננת. מכיוון שהסייעת מנקה .למעשה הילדים ראו אותנו כשתי גננות, אבל בעצם אחת הייתה אחראית על תוכנית הלימודים והסייעת עזרה לה ליישם.

בשנת 1970 נולד רמי, (אביך). בשנת 1977 נסענו לשבתון בארה"ב כל המשפחה לאלנטאון בפנסילבניה. רם ורון למדו בבית ספר יהודי דתי והסיבה שרשמתי אותם היא כי חלק מהיום למדו בעברית. רקפת, בתי הייתה בתיכון רגיל. השנה הזאת בה הבנים למדו בבית ספר דובר אנגלית קדמה את האנגלית שלהם לשנים קדימה.

בסוף השבתון עשינו נסיעה של חודשיים בקמפינג וכל הזמן היינו באוהל וראינו את הדברים היפים שניתן לראות בארה"ב. בטיול ראינו כל מה שאפשר, ממזרח למערב כמו: ניאגרה פולס, ציון פארק, ילוסטון וכל מה שרוצים. סדר היום שלנו לא היה קבוע יום אחד נשארנו באוהל / במלון בבוקר ויום אחר ארזנו וישר נסענו, לא היה לנו סדר יום שחייבים לנסוע כך וכך שעות או שצריך לקום בשעה מסוימת וישר לנסוע.

תחביביי

שכשהתבגרתי למדתי באוניברסיטה, עברתי לעבוד במכללה להוראה. פרשתי בשנת 2002, ואז התחלתי לפתח תחביב לעשות סרטי וידאו. אני חברה בקבוצת טלוויזיה קהילתית בשם גיל הצפון ובה אני עושה הרבה סרטי וידאו.

הזוית האישית

יהונתן גבריאל ולימן הדר: היה מאוד כיף ומרגש לשמוע על סיפור החיים של סבתא אילנה.

מילון

עופר - מושב
עופר (עֹפֶר) הוא מושב השוכן על מורדותיו המערביים של הכרמל, השייך למועצה אזורית חוף הכרמל. המושב שוכן בליבו של יער אורנים נטוע וחורש טבעי (יער עופר). חלקו המערבי של היישוב צופה אל הים התיכון. הוקם ב-1950 על ידי עולים מהודו, מקהילת יהודי קוצ'ין, קהילת הבגדדים (יהודים ממוצא עיראקי שחיו בהודו), קהילת בני ישראל ועולים מעיראק. בתחילת שנות ה-60 הצטרפו למושב עולים מפרס וכורדיסטן. כיום מתגוררים בו תושבים מכלל קהילות ישראל. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”התחלתי לפתח תחביב לעשות סרטי וידאו.“

הקשר הרב דורי