מאגר סיפורי מורשת

נולדתי במרוקו  ב 19.12.1952 להורי אסתר ויחיא.

אני הבת היחידה ויש לי שני אחים. בעבר לא היו אומרים מזל טוב על הולדת בנות, רק לבנים. כשנולדו בנות אמרו סימן טוב, ואת אבא שלי זה מאוד הכעיס, ולכן הוא קרא לי מזל טוב.

כשעליתי לארץ אבא שלי הלך לרשום אותי במשרד הפנים, והבחור ברישום בארץ, נתן לו "לה טה סיוויל" -תעודת לידה,  ומכיוון שלדעתי, זלזל בהם ובמוצא המרוקאי שלהם, הוא אמר לאבא שלי: "אתם המרוקאים… ורשם 0.0.52, במקום את התאריך האמתי.

עלינו לארץ בשנת 1963, כשהייתי בת עשר. טסנו במטוס וכשהגענו ארצה, שיכנו אותנו בקריית שמונה. בהתחלה רצו לשכן אותנו בשיכון ב' ששם היו צריפים אך ההורים שלי התנגדו. אבא שלי התנגד ולא רצה לגור בשיכון ב'.

במרוקו גרנו בבניין, ואבא שלי רצה גם פה לגור בבניין. בתחילה רצו לשכן אותנו בצריף או באוהל, אבל בזכות זה שאבא שלי סרב, הצלחנו לגור בבניין. הוא לא הסכים לרדת מהמשאית, עד שלא ישכנו אותנו בבניין. הביאו אותנו למושבה, שהיום היא רחוב הוורדים, שם היו הרבה עולים חדשים מארצות שונות. תימנים, עיראקים, פרסים  ועוד…ממש קיבוץ גלויות.

כששיכנו אותנו בבית נתנו לנו ארבע מיטות נוער ומיטת תינוק, אבל אחי היה בן שש והוא לא רצה לישון במיטה הזו. החלפנו עם משפחה אחרת שהייתה זקוקה למיטת תינוק, והם נתנו לנו מיטת נוער. המשפחות חתמו על הציוד שנתנו להם, אז סיכמנו שכשיבואו לבדוק, נגיד שמיטת התינוק שלנו ומיטת הנוער שלהם.

אני זוכרת שרצינו לבשל אוכל, והשאלנו פרימוס מאחד השכנים, ובמקום נפט שמנו בו מים, ולכן הפרימוס לא נדלק. זה היה מצחיק מאוד.

אבא שלי במקצועו היה אופה ואמא שלי תופרת. כאן בארץ ניסו לשבץ את אבי לעבודה בקרן קיימת והוא סרב, אז שלחו את אבא שלי לעבוד בבית ספר בהזנה, ובחלוקת אוכל בבתי הספר.

למדתי בבית ספר דתי "בית יעקב", בו איגדו כמה כיתות ממספר גילאים בכיתה אחת, למדתי יחד עם שני אחיי כי זה היה בית הספר הכי קרוב לבית שלנו. מכיוון שזה פחות התאים לנו לאחר שנה עברנו ללמוד ב"עוזיאל".

כשהיינו בבית ספר במרוקו, הייתה נהוגה תלבושת אחידה. הבנות לבשו על הבגדים שמלה בצבע ורוד לבן. כשהגענו לבית הספר בארץ אבא שלי התעקש שנגיע עם תלבושת כזו לבית הספר בארץ. כשהגעתי לכיתה המורה הייתה בהלם, כי לא לבשו תלבושת אחידה בבית הספר. היא קראה לכל הכיתות לבוא ולראות את התלבושת שלנו, של העולים. זכור לי שעשינו תצוגת אופנה לכל הכיתות.

בחוץ לארץ למדנו עברית, אבל לא עברית מדוברת אלא עברית תנכ"ית. לא ידענו את השפה ולקח לי הרבה זמן ללמוד עברית, כי לא היה אולפן כמו היום, ולמדתי מחברה ומבית הספר.

כשעליתי לארץ המורה הייתה בהתחלה מרוצה מהכתב שלי, כי ידעתי לכתוב בצרפתית, אבל אני בעצם הייתי דיסלקטית. פעם לא ידעו מה זה דיסלקטית, חשבו שמי שדיסלקטי הוא לא חכם, והוציאו אותי הרבה מהכיתה. דיסלקציה, או בכתיב התקין שלה – דיסלקסיה, היא לקות למידה המתאפיינת בקושי בקריאה בשל בעיות בזיהוי צלילי דיבור והיכולת לקשר אותם לאותיות ומילים. הדיסלקציה משפיעה על החלק במוח שאחראי על עיבוד השפה.

התחתנתי בגיל עשרים ואחת עם שלמה, ההורים שלנו הכירו, והיינו קרובי משפחה. זה היה שידוך. ביחד הקמנו משפחה, ונולדו לנו שישה ילדים: הדס, רחל, יוסי, בת אל רות ושירה.

מרבית חיי עבדתי כתופרת, אבל השעות לא התאימו לי בגלל הילדים, אז עברתי לחממה הטכנולוגית כאם בית, עד שסגרו את המקום ויצאתי לפנסיה מוקדמת.

הזווית האישית

מזל טוב סולטן: היה לי מאוד כיף להיות אתכם בבית הספר, במסגרת כיתת הותיקים, זה עשה לי מאוד טוב ונתן סיבה לצאת מהבית. נהניתי מאוד הכרתי חברים, ורכשתי ידע רב.