מאגר סיפורי מורשת

סבא אבי לוי משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדתו אביגיל לרום, שתעדה את סיפורו של סבא.

סבא אבי מספר:

"נולדתי במחנה עקורים בגרמניה בנובמבר 1948. לא היו לי סבים וסבתות שהכרתי משום שכולם נספו בשואה, אך נקראתי אברהם בנימין, על שם שני הסבים שלי (אברהם מצד האם, ובנימין מצד האב).

אימא שלי נולדה בפולין בעיר לודג'. אני לא זוכר הרבה ממנה, משום שהיא נפטרה כשהייתי ילד.

גם אבי נולד בפולין. לפני מלחמת העולם השנייה הוא גדל במשפחה דתית. הוא למד בישיבה. אם הוא היה ממשיך ללמוד שם, היה צפוי לו עתיד גדול. אבל אז התחילה המלחמה והוא היה במחנות. בזמן המלחמה כל המשפחה הקרובה שלו נספתה והוא נשאר לבד. הוא הגיע לגרמניה ושם הוא פגש את אימא שלי ואז הם התחתנו ואני נולדתי. כשהייתי בן חצי שנה, בשנת 1949 עלינו לארץ ישראל.

ההשתלבות בארץ וטחנת הקמח של אבי

לאמי היו שלושה אחים. שניים מהם נסעו לקנדה, ואחד מהם נסע לישראל וגר בכפר אז"ר, עוד לפני קום המדינה. הוא עזר מאוד להורים שלי כשהם רק הגיעו לכאן, ובזכותו הם מצאו עבודה ומקום לגור בו. מאז שאני זוכר את עצמי, אבא שלי עבד בטחנת קמח שנמצאת ביפו. זו העבודה היחידה שאי פעם הייתה לו. הוא עבד שם מאז שהגיע לארץ – בהתחלה בעבודות פיזיות, ולאחר מכן כשהיה מבוגר, גם בעבודות משרדיות, עד שהוא יצא לפנסיה. כשהוא היה בן 89 הוא חלה ונפטר, קצת לאחר החתונה של בתי.

הבתים שבהם גרתי בילדותי

כמו שכבר אמרתי, הוריי הגיעו לארץ בשנת 1949. מי שעזר להם היה אח של אימא שלי, דוד זלמן. הוא עזר להם למצוא בית. מ-1949 עד 1952 גרנו ביפו. זה היה בית מעץ עם שתי קומות. גרו שם 7 או 8 משפחות, כולם פליטי שואה. לכל משפחה היה רק חדר אחד. בחדר לא היה דבר מלבד מיטה ושולחן, והמטבח והשירותים היו משותפים לכולם.

בשנת 1952 עברנו לחולון לרחוב אהרונוביץ' מספר 1. גרנו שם עד 1964. זה היה בית עם שתי קומות, וגרו בו ארבע משפחות – שתיים למטה ושתיים למעלה. לכל משפחה הייתה בחוץ חלקת אדמה משלה, והיה לנו גם לול תרנגולות. אני, אחותי, אמי ואבי גרנו בקומה השנייה. לבית היה גג רעפים שמתחתיו לא הייתה תקרת בטון, ולכן בחורף, אם רעף היה נשבר והיה גשם חזק, הגג היה דולף. אני זוכר את עצמי יושב בחורף בסלון, והמים מטפטפים מהתקרה אל תוך דלי שהיינו נוהגים לשים שם. הדלי היה מתמלא מאוד מהר, אז היינו צריכים לרוקן אותו פעמים רבות.

שכנים מחולון

יש הרבה שכנים שאני זוכר מחולון. כמו שאמרתי, אנחנו גרנו בקומה השנייה. באותה קומה גרה גם משפחה של עולים מרומנייה. אני לא יודע מה קרה, אבל אסור היה לנו לדבר איתם. המשפחה הזו הייתה מסוכסכת עם המשפחה שלי, ואני גדלתי בידיעה שפשוט ככה זה: עם המשפחה ממול לא מדברים. אם אני פותח דלת ומישהו מהמשפחה ההיא נמצא שם, אני פשוט הולך. מעולם לא גיליתי למה המשפחות שלנו מסוכסכות.

מתחתנו גרה משפחת דואני. לילד שלהם קראו פנחס, והיינו חברים.

לא כל כך הכרתי את המשפחה השנייה שגרה למטה. חיו שם שני אנשים מבוגרים, והדבר העיקרי שאני זוכר מהם זה שהייתה להם חלקת אדמה לתפארת. כמו שסיפרתי קודם, לכל משפחה הייתה חלקת אדמה בחוץ. החלקה שלהם הייתה מלאה בפרחים, ירקות ועצים, וכל הזמן התפעלתי ממנה.

בבית שלידינו, רחוב אהרונוביץ' מספר 3, גרה משפחת דולינסקי. הם היו חברים טובים של ההורים שלי. בתם למדה עם אחותי ברוריה בבית הספר.

למשפחה שלי לא היה הרבה כסף כשהייתי ילד, ולכן לא יכולנו להרשות לעצמנו לקנות אופניים, למרות שממש רציתי. אבל למשפחה הזו היו אופניים. האב, מר דולינסקי, לימד אותי לרכוב על האופניים שלהם, ואהבתי מאוד לעשות זאת. שתי המשפחות היו בקשרים מאוד טובים. במשך כמה שנים, לאחר שאמי נפטרה, הם דאגו לי ולאחותי ברוריה, כשאבינו היה הולך לעבוד. הם ממש "אימצו אותנו". היינו מבלים אצלם זמן רב אחרי בית הספר: אוכלים, מכינים שיעורים, מדברים ומשחקים.

בית הספר והמורה לציור

בבית הספר למדנו תנ"ך, עברית, חשבון, התעמלות, זמרה, ציור, נגרות, חקלאות ועוד.

מאוד לא אהבתי את שיעורי הציור, משום שהיה לנו מורה לא כל כך נחמד. אני זוכר שפעם אחת הוא נתן לנו מטלה, לצייר ציור. לא היה לי כוח, ולא היה לי רעיון, ולא רציתי לעשות את זה, אז פשוט ציירתי כמה קווים וצבעתי קצת. הוא אמר לי שזה ציור ממש לא טוב ושאני צריך לצייר שוב. ממש התעצבנתי, ופשוט לקחתי את כל הצבעים שהיו לי, וצבעתי את כל הדף כך שלא נשארה אפילו פיסת נייר ריקה אחת. אני לא זוכר אפילו מה ציירתי, אבל הוא ניגש אליי, ואמר לי שזה ציור נהדר.

חברי הקרובים

בבית הספר היית תלמיד לא כל כך ממושמע. היו לי שני חברים מאוד טובים שקראו להם גונן ובנימין, ושלושתנו היינו חבורה. ראשי התיבות שלנו היו אב"ג (אברהם, בנימין, גונן), וככה הרבה ילדים הכירו אותנו. עם בנימין לא כל כך שמרתי על קשר, ועם גונן למדתי עד סוף התיכון ואפילו התגייסנו לצבא ביחד. רק אז נפרדו דרכינו. כשהיינו קטנים, אני, גונן ובנימין היינו ילדים פרועים. בכיתות א' וב' הייתי תלמיד מאוד גרוע. גג בית הספר שלנו היה די נמוך, ולפעמים היינו בורחים מהשיעורים ומטיילים עליו. אני זוכר שהמון פעמים המורה שלנו, טובה, הייתה צריכה להזמין את אמי לפגישה ולנזוף בי. מכיתה ג' הפכתי לתלמיד חרוץ ושקדן, ודי השתפרתי בלימודים.

היה לי חבר ששמו עמיקם. היינו חברים טובים, ואהבתי מאוד לבוא אליו הביתה. היה לו בית פרטי עם גינה גדולה, דבר שהיה די נדיר בתקופה ההיא. אחת הסיבות שאהבתי לבוא לשם, היתה שהיה להם מחסן גדול. המחסן שימש גם כחדר עבודה, והיו שם המון כלים: פטישים, מסמרים, ברגים וכו'. תמיד רציתי מחסן כזה, וזו אחת הסיבות שקניתי את הבית שבו אני גר כיום. בחצר יש לי מחסן כלים גדול, כמו זה שהיה לאביו של עמיקם.

האהבה הראשונה שלי

בבית הספר היסודי, בכיתה ה' או ו', למדה איתי בכיתה ילדה שקראו לה יעל. אני זוכר שאהבתי אותה מאוד, אפילו כמעט ובלי לדעת מה זו בכלל אהבה. כשמר דולינסקי לימד אותי לרכוב על אופניים, הרבה פעמים הייתי רוכב מסביב לבית שלה, רק בשביל לראות אותה.

למדה איתי ילדה נוספת בכיתה, ויקטוריה, שהייתה מאוהבת בי במשך תקופה ארוכה. אני זוכר, שהיא אמרה לי פעם שהיא אוהבת אותי ורוצה להיות החברה שלי, ואני שברתי את ליבה. אמרתי לה שאני מחבב אותה, אבל לא אוהב אותה, ושאני אוהב את יעל.

* ראו בנספח (בסוף הסיפור) מידע נוסף.

מאכלים שונים בילדותי

כשהייתי ילד, אני זוכר שאהבתי מאוד גפילטע פיש של אימא. שלושה או ארבעה ימים לפני כל חג, היא הייתה נוהגת לקנות כמה קרפיונים גדולים. הייתה לנו בבית אמבטיה, והדגים היו שוחים שם. במהלך הימים שבהם הדגים היו שם, לא היינו מתקלחים. הייתי יושב על הרצפה ליד האמבטיה ומשחק איתם. יום לפני החג אימא הייתה לוקחת אותם ומכה אותם בראש בעזרת פטיש. היא הייתה מנקה וחותכת אותם ואז מכינה מהם גפילטע פיש. אהבתי מאוד את המאכל הזה.

אימא שלי הייתה מכינה גם טחינה פעמים רבות. היא זו שלימדה אותי כיצד להכין זאת, וזהו עוד מאכל שאהבתי, ואני אוהב עד היום.

עד התיכון הייתי ממש בררן באוכל. שנאתי מאוד אורז, אבוקדו, רגל קרושה, עוף ועוד הרבה דברים אחרים. רק בצבא התחלתי להתרגל לאכול הכל, כי אז פשוט לא הייתה לי ברירה.

בר המצווה שלי

אני זוכר טוב מאוד את עצמי בגיל 12. הייתי בכתה ז'. זו הייתה שנה לא כל כך טובה, כי בשנה זו אמי כבר היתה חולה ומידי פעם הייתה מאושפזת בבית חולים. וכשהייתה בבית, היתה די חלשה. עם זאת, כשבאו חברים וחברות שלי לבקר, דיברה איתם וכיבדה אותם כמו תמיד. היא נפטרה כשהייתי בן 12 ושמונה חדשים. לטקס בר המצווה שלי שהיה אמור להיות בקרוב הכינה לי מעשה ידיה תיק לטלית ותיק לתפילין עשויים מבד קטיפה ועליהם רקמה. שנים השתמשתי בהם. אני שומר אותם אצלי עד היום.

אני זוכר את בר המצווה שלי. זה היה כמה חדשים אחרי שאמי נפטרה. ליד הבית שלנו היה בית כנסת. אבי עמד על כך שאומר קדיש 3 פעמים ביום. כך יצא שהייתי הרבה בבית הכנסת ולכן את ההכנה לבר מצווה קיבלתי מהרב שלנו. התכנית הייתה לחגוג בבית הכנסת הזה הסמוך לביתי. אבל לאור המצב עליתי לתורה וחגגנו בצנעה אצל דוד זלמן, אחיה של אמי, עם מעט אורחים. אני זוכר את תחילת ההפטרה שלי בפרשת חיי שרה ספר בראשית, ואני גם זוכר את הניגון בטעמי המקרא. קיבלתי מבית הכנסת כמתנה סידור תפילה ומחזור תפילה עם כריכת כסף, ואני שומר אותם עד היום.

סבא אבי בבר המצווה

משפחתי החדשה

אימא שלי נפטרה בשנת 1961, כשהיא הייתה בת 44 ואני הייתי בן 13. אבא שלי חי כמה שנים לבדו. כשהייתי בן 15 או 16, הכירו לו אישה בשם בלה. הם יצאו קצת, ולאחר מכן התחתנו. לבלה היו שני ילדים: חנוך שגדול ממני בשנתיים, וחנה שקטנה ממני בשנה. הם הצטרפו למשפחתנו. כיום, עם חנה אני קצת פחות בקשר, אבל אני נפגש הרבה עם חנוך.

תקופתי בצבא

התגייסתי כשהייתי כמעט בן 18, באוגוסט 1966. כשהתגייסתי עדיין לא הייתי משובץ בשום חיל, משום שהייתי בעתודה אקדמאית. כלומר, התגייסתי, עשיתי טירונות, אחר כך למדתי 3 שנים באוניברסיטה, ורק לאחר מכן התחלתי את השירות הצבאי שלי.

לאחר חודשיים טירונות, התחלתי ללמוד כימיה באוניברסיטה. תוך כדי הלימודים, בחופשות, עשיתי קורסים בצבא. בחופש הראשון ב-67 עשיתי קורס של מפקדי כיתות. ב-68 עשיתי קורס קצינים.

ב-69 כשסיימתי את לימודיי, עשיתי השלמה חילית והתחלתי לשרת בחיל התותחנים.

התחלתי בתור מדריך בקורס קצינים בשני מחזורים. לאחר מכן בתקופת מלחמת ההתשה, שירתתי בתור קצין בגדוד של חיל התותחנים בסיני. ב-70 שלחו אותי לארצות הברית עם קבוצת חיילים וקצינים נוספים. שם למדנו על תותחים חדשים שצה"ל רכש. היינו בארה"ב חודשיים, וכשחזרנו לארץ הקמנו את גדוד 55. ב-72 התחלתי שנת קבע במפקדת קתמ"ר.

השתחררתי בשנת 1973. שירתי שנים רבות במילואים, ובין השאר הייתי במלחמת יום כיפור ברמת הגולן ובמלחמת של"ג בלבנון.

חפצים של סבא – אותות מלחמה מתקופתו בצבא

חיי הנישואים

בדצמבר 1972, הכרתי את לאה. היינו חברים במשך זמן מה, ובינואר 74 התחתנו. במשך שנתיים היינו נשואים בקלילות, והכל היה פשוט ונעים. היינו פרפרים חופשיים. עבדנו ולמדנו, אבל לא היו לנו ילדים. אחרי העבודה היינו יכולים לעשות מה שרצינו, לאכול פלאפל או ללכת לבלות איפשהו. ובשנתיים האלו כל הזמן ההורים הציקו לנו, ושאלו מתי יהיו להם נכדים. ביוני 1976 נולדה לנו בתנו הבכורה טלי. אחרי ארבע שנים נולד אחיה אלעד.

אוניברסיטה ולימודים

כמו שאמרתי, הייתי בעתודה אקדמאית, ובמשך שלוש שנים באוניברסיטה למדתי כימיה. יש לי תואר ראשון בכימיה, אבל אני לא מגדיר את עצמי ככימאי, משום שמעולם לא עבדתי בזה.

מגיל צעיר אהבתי לקרוא המון אנציקלופדיות. פעם אחת קראתי על תומאס אדיסון, והתרשמתי מאוד מהסיפור שלו. הייתה לי מעבדה קטנה משלי: היו לי מבחנות, צנצנות וחומרים. עשיתי הרבה ניסויים, ובין השאר, באחד מהם שרפתי בטעות את השטיח. בקיצור, במשך תקופה ארוכה תמיד אמרתי שכשאני אהיה גדול, אני רוצה להיות כימאי, ולכן כשהגעתי לאוניברסיטה, הלכתי ללמוד כימיה.

בשנה הראשונה זה היה מעניין כי באמת מאוד אהבתי את זה. בשנה השנייה זה התחיל לעניין אותי קצת פחות. ובשנה שלישית זה היה עוד פחות מעניין. בשנה הזאת זלזלתי מאוד בלימודים, וכמעט שלא למדתי בכלל. לרוב הברזתי מהשיעורים עם עוד כמה חברים עתודאים, ושיחקנו מטקות כי נמאס לנו. לסיכום, למדתי כימיה, ולמען האמת אני לא ממש יודע איך גמרתי את התואר, אבל עשיתי זאת ולאחר מכן התגייסתי לצבא.

בשנת 1980 נרשמתי ללימודי תואר שני במדעי מחשב במכון ויצמן. חשבתי שאני טוב בזה, אבל זה לא הלך לי, ואחרי הסמסטר הראשון פרשתי. שנה לאחר מכן, חשבתי שבעצם אולי אני אנסה שוב והפעם אצליח. אז נרשמתי בפעם השנייה, ואז שוב הבנתי שזה לא מתאים לי ופרשתי.

אחרי הרבה שנים סיימתי תואר שני במנהל עסקים בשנים 1988-1992 באוניברסיטת תל אביב.

עבודותיי השונות

העבודה הראשונה שלי הייתה כשהייתי ממש צעיר, בסביבות גיל 14. בחופשות הייתי עובד בטחנת הקמח שבה עבד אבא שלי. בהתחלה רק הייתי בא ומסתכל, ומאוחר יותר הייתי ממש עובד שם, תמורת שכר. הייתי יושב ליד מכונה, המכונה הייתה מזרימה קמח לתוך השקית, ואני הייתי מקפל את השקית. היה צריך לעבוד מהר מהר כי אם לא, הנגלה הבאה של הקמח הייתה נשפכת על השולחן ולא לתוך השקית. חלק מהעבודה הייתה למלא שקי קמח, וחלק מהעבודה הייתה לסחוב שקים של גרגירי חיטה אל טחנת הקמח, ועבדתי שם במשך תקופה.

באחד החופשים הגדולים שכן סידר לי עבודה במסגרייה. הרווחתי כמה לירות, אבל זאת הייתה עבודה קשה, אז אחרי שבוע או שבועיים שם עזבתי.

בתיכון, בכיתה י"א, מכיוון שהייתי תלמיד די טוב, נתתי שיעורי עזר במתמטיקה לילדים והרווחתי מזה קצת כסף.

כשהייתי בצבא, בגדוד 55, היה שם די משעמם והיה לי המון זמן לחשוב על מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי, ובמה בדיוק אני הולך לעבוד. הגעתי למסקנה שאני לא באמת רוצה לעבוד בכימיה. מאז ומעולם התעניינתי במחשבים, לכן לקחתי קורס תכנות בהתכתבות. כלומר, אני הייתי בסיני, וקיבלתי ספרים ותרגילים בדואר, ולקחתי קורס שבסופו קיבלתי תעודה. לכן, כשהשתחררתי בשנת 1973, מקום העבודה הראשון שלי היה במשרד הרישוי בחולון, בו עבדתי בכמה תפקידים שונים הקשורים לתכנות. עבדתי שם ארבע שנים, וזאת הייתה עבודה מאוד מעניינת.

בשנת 1977 עזבתי את המשרד, ועברתי לעבוד ב-IBM. עבדתי שם כמהנדס מערכות במשך 33 שנים. עסקתי בעיקר בקשר עם לקוחות. הכרתי ארגונים רבים בארץ שהם לקוחות של IBM, ביניהם כמעט כל הבנקים בישראל. במסגרת העבודה הזו נסעתי המון לחו"ל. היו שני סוגי נסיעות:

הסוג הראשון היה נסיעות עבודה, שחיוניות לתפקיד. נסעתי 5 או 6 פעמים לבלגיה, משום ששם היה בית ספר גדול של IBM, שבו הייתי לומד המון על החברה הזו. נסעתי גם כדי ללוות לקוחות לאנגליה, איטליה, ספרד ועוד כל מיני ארצות.

סוג הנסיעות השני היה נסיעות כייף. היה מקובל שכל שנה, העובדים המצטיינים זוכים בפרס: נסיעה לחו"ל כולל בתי מלון, הופעות, תעודה ועוד פינוקים. זכיתי כמה פעמים, וטסתי לדרום אפריקה, פורטוגל, ספרד, אנגליה, גרמניה ועוד.

כשעבדתי ב-IBM, הייתי עובד המון בלילה, כי לפעמים היה צריך להגיש הצעה ללקוח והייתה עבודה רבה. לפעמים, כשהיה דד ליין, היינו עושים לילה לבן, שבו נשארים ערים ועובדים במשך כל הלילה.

בקיצור, עבדתי בחברה הזו זמן רב עד שיצאתי לגמלאות בשנת 2010.

התנדבויות כיום

מאז שעברנו לגור בפרדסיה בשנת 1996, התנדבתי למשמר האזרחי במשך 24 שנים עד 2020. בזמן שעבדתי, הייתי כל הזמן עסוק ובקושי היה לי זמן. תמיד רציתי להתנדב בעוד תחומים, וכשיצאתי לפנסיה סוף סוף היה לי זמן לכך.

ההתנדבות הראשונה שלי בתקופת הגמלאות הייתה בכלבייה בנתניה בין השנים 2010-2014. התנדבתי שם פעמיים בשבוע ומאוד נהניתי מלטייל ולשחק עם הכלבים.

אני מתנדב עד היום ב"יד שרה". אני מתנדב כבר יותר מ-10 שנים אצל אדם נכה ועיוור. אנחנו שותים קפה ומדברים ביחד (עכשיו קצת פחות בגלל הקורונה).

משנת 2014 עד 2019 התנדבתי בעמותת "ידיד לחינוך", בבית הספר "תפוז "שבפרדסיה. התנדבתי בכיתה של ילדים עם צרכים מיוחדים, ליוויתי אותם במשך חמש שנים, מכיתה ב' עד ו'. לאחר מכן התנדבתי שנתיים בתיכון "עודד" יחד עם לאה, ונתתי שיעורים פרטניים במתמטיקה. בשנה האחרונה אני ולאה מתנדבים במחלקת הרווחה של פרדסיה. אנחנו מתגייסים לעזרה בשעת חירום.

נספח – "יומני היקר" – "כאן חינוכית"

בשנת 2021 ב"כאן חינוכית" התחילה תכנית חדשה בשם "יומני היקר". בתכנית באים אנשים מבוגרים שמצאו יומנים שהם כתבו כשהם היו ילדים, ומקריאים אותם. ביוני 21, היה אירוע שבו אחת הנשים שהקריאה את היומן הייתה ויקטוריה אדלר שרון, שהקריאה את יומנה, שבו היא הייתה כותבת המון על אברהם לוי, ילד מהכיתה שלה שהיא מאוהבת בו. הילד הזה היה אני.

זהו הקישור לסרטון (דקות 9:00-16:50):

זהו הקישור לסרטון של סבא אבי מדבר על הנושא שבחר, תקופתו בצבא:

הזוית האישית

סבא אבי: נהניתי מאוד מהעבודה עם אביגיל  שנעשתה במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. זה חיזק את הקשר ביננו. שמחתי לראות את אביגיל מופתעת מסיפורים שלא שמעה עד כה. נהניתי להיזכר באירועים מילדותי ומבגרותי. זוהי תכנית חשובה מאוד.

אביגיל: העבודה הייתה מאוד מהנה. גיליתי על סבא המון דברים שלא ידעתי לפני כן, ושמעתי הרבה סיפורים מעניינים על ילדותו ומהלך חייו. למדתי המון במהלך תכנית זו, ואני מרגישה שהמפגשים תרמו לקירוב ביני לבין סבי.