מאגר סיפורי מורשת

סבא דוד נולד ב1925 בעיר בצרה שבעירק.

בילדותו סבא למד בבית ספר "אליאנס", ששימש גם בית ספר יסודי וגם בית ספר של החטיבה.

אָליאַנס (Alliance Israélite Universelle) הוא שמו הצרפתי של הארגון היהודי הבין-ארצי, כל ישראל חברים (כי"ח), שהוקם בפריז בשנת 1860 ובראשו עמד עורך הדין היהודי אדולף כרמיה. הארגון ביקש להגן על יהודים בכל מקום בו נרדפו, לתרום להתפתחות התרבותית ולהפיץ ביניהם את מלאכת הכפיים. בית הספר שבתצלום הוקם ב – 1866 ונקרא על שם לורה כדורי, רעייתו של הנדבן אליעזר כדורי. (באדיבות בית התפוצות)

בתום לימודיו הוא הועסק כמורה למתמטיקה.

בעקבות בעיות ביחסי יהודים-ערבים על רקע היהדות, הוחלט כי היהודים מעיראק יעלו לארץ ישראל.

הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות יצרו טבעת חנק סביב יהודי עיראק, שנתפסו כגיס חמישי וכבעלי זהות ונאמנות כפולות. לאומנים עיראקים הטילו פצצות על מוסדות יהודיים ובתי-כנסת בבגדאד, והחוק העיראקי אסר על יהודים לצאת מהמדינה. ב-1950 בוטל האיסור והממשל העיראקי הוציא צו שאישר ליהודים לעזוב את המדינה אם יוותרו על נתינותם העיראקית. הצו קבע כי כל יהודי מגיל עשר ומעלה יוכל לקחת עימו סכום כסף מוגבל. יהודים רבים אולצו להותיר את רכושם הרב מאחור ללא כל תמורה. רבים מיהודי עיראק חשו תסכול וזעם דווקא לנוכח הפקפוק בנאמנותם למדינה. בשנת 1932 זכתה עיראק לעצמאות והפכה למדינת לאום ריבונית. שנה מאוחר יותר עלה לשלטון בנו של המלך פייסל הראשון, גאזי. בעיראק החל גל פרו-נאצי, שהתגבר עם ביקורו של המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, שניהל קשרים הדוקים עם המפלגה הנאצית, וכן בעקבות התרגום לערבית של "מיין קאמפ", חיבורו האנטישמי של אדולף היטלר. באותם ימים נושלו רבים מהיהודים מנכסיהם ופוטרו ממקומות העבודה שלהם. במקביל החלה בעיראק פעילות ערה של התנועה הציונית, שאת השפעותיה מתאר הסופר היהודי יצחק בן-משה. "באותם ימים התהלך היהודי העיראקי כשיכור או כחולם ממש", כתב. "שמה של ישראל נישא בכל פה והשראתה חדרה לכל נפש… היו חולים שדחו את ביקורם אצל רופאיהם בתקווה שהטיפול בישראל עדיף על הטיפול כאן. יש תלמידים שהפסיקו את לימודיהם בתקווה להמשיך אותם במדינת ישראל. הפועל התחיל חושב על עבודה ללא איומים וללא הטרדות, והכפרי – על עבודה עברית בארץ הקודש". בשנת 1950 חברו ממשלת ישראל, הסוכנות-היהודית והג'וינט למבצע "עזרא ונחמיה", שמסגרתו הועלו לישראל מעיראק כ-120 אלף יהודים.

בשנת 1952 סגרה ממשלת עיראק את גבולות המדינה, ולא אפשרה ליהודים שנותרו בה להגר ממנה.(מוזיאון אנו)

סבי ומשפחתו עלו לארץ ישראל בשנת 1951, הם הגיעו לישראל בטיסה והתגוררו במעברות צריפים/אוהלים ברמת ישי. באותה עת סבתא מרים התגוררה במעברת בפרדס חנה. מקור פרנסתם היה עבודה בשדה, ועבודה בבית חרושת. הם עבדו בכל עבודה שנתנו להם כדי להתפרנס. הייתה לשכת עבודה ששלחה אותם לעבודות שונות, והיה די קשה לחיות באותה תקופה. לא היה שפע של מצרכים, והכמות למשפחה הייתה מוגבלת. למשל: היו נותנים חצי לחם, חצי עגבנייה, חצי מלפפון, הכל היה בצמצום.

בהמשך הם קנו דירה בקריית אתא ואז עברו לחיפה (נווה שאנן). דוד ומרים למדו בקורסים ניירת חשבונות עד שקיבלו משרה בבנק, והבנק שלח אותם ללמוד באוניברסיטה. העבודה בבנק הייתה קשה, לא היה מחשבים ועבדו עד הלילה, כשהוכנסו המחשבים נהיה יותר קל. סבא התקדם בתפקידיו בבנק היתה עד זכות חתימה כמנהל.

סבא דוד וסבתא מרים הכירו על ידי שידוך ולאחר מכן, התחתנו בשנת 1960. כיום, סבא דוד נשוי לסבתא מרים יש להם שלושה ילדים: מיכל, משה ועופר. מיכל נשואה לדניאל ולהם ארבעה ילדים: אלעד, רעות, יערה ועומר. אלעד נשוי לעופרי ולהם ילד בשם יפתח ובנוסף, רעות נשואה לאלמוג. משה נשוי לדגנית ולהם גם כן ארבעה ילדים: נוי, דקלה, מעיין ודניאל. עופר נשוי לנורית ולהם ארבעה ילדים: עדן, דור, שחר והודיה. מרים ודוד נשואים כשישים ושתיים  שנים ובנוסף לכך, יש להם שניים עשר נכדים ונין אחד.

הזווית האישית

שחר: תכנית הקשר הרב דורי הייתה ממש חוויה עבורי. היה ממש מהנה לראיין את סבי, למדתי דברים חדשים, השכלתי המון מהידע שהוא העביר לי, ומהריאיון עמו. אני רוצה לאחל לך ולסבתא מרים בריאות, שמחה ואריכות ימים.